השעה שלוש בלילה. אם הייתי ערה, העולם החשוך מחוץ לחלון היה מעורר בי פליאה. החושך בשעות הללו מרגיש שונה מאשר בשעה עשר, או אפילו שעת חצות. זה חושך שקט, שמדגדג בעור. אם הייתי מודעת לחושך בחוץ, הייתי מתעטפת בהרגשה הזאת, למרות שהיא מעוררת בי צמרמורת.
אבל לא הייתי ערה, לא באמת, ולכן לא חשתי בחושך מציץ לי מעבר לכתף, מסמן לי שהגיע הזמן לעצום עיניים. המודעות שלי הוחזקה כשבויה בין דפים. אחזתי ספר, וחלמתי.

שמעתי הרבה על הספרים של רובין הוב ושמחתי מאוד כשהגיעו לספרייה בבת אחת שישה ספרים שלה, שתי הטרילוגיות הראשונות.
אבל הטרילוגיה הראשונה, טרילוגיית הרואים למרחוק, אכזבה אותי. כן, רובין הוב טוותה עולם מורכב ועשיר. היא כותבת סבלנית עם אורך נשימה, מתכוננת למירוץ למרחקים ארוכים, לקצוות הכי רחוקים של העולם. העלילה טווה קסם מורכב ופוליטיקה מורכבת לא פחות לכדי עולם שלם שאפשר לשקוע בו. אי אפשר שלא להעריץ אות

משפחת וסטריט התפזרה, אך כולם נלחמים.
הוויוואסיה מגלה את האמת, אך היא נבלעת באבדון.
הדרקונית עפה שוב בשמיים, אך היא לבד.
הנחשים מוצאים את זו אשר זוכרת, אך אין תקווה לישועה.
הספינה המשוגעת מפליגה שוב, אך הסיוט חוזר.
ולבסוף הפירט שעלה לשילטון, הופך למה שהוא מנסה למחוק.
המטבע נופל, הקלף נהפך, והנביאה מצביעה על הסוף.
כל השבילים נפגשים, כל הקצוות נקשרים, החתיכות נופלות למקום, ואריג הגורלות נחשף ב