פעמים רבות כל כך לשתי בזיכרוני פיסת עבר דחוסה זו, עד שכל מה שנותר בידי הוא אלתור ג`אז פרום קצוות. אני מנסה לזהות את מנגינת היסוד.
אך זהו רק זיכרון של זיכרון.
שתים עשרה שנים אחורה. טיסה טרנס-אטלנטית כך וכך רגל מעל. בת שמונה עשרה, טסתי לממש את מתנת הגיוס של הורי - שבועיים בקליניקה חדישה להרזיה באַפּ סטֵייט ניו יורק.
זו היתה הפעם הראשונה שבה עמדנו להיפרד פרידה ממשית כל כך. אמנם מסלול ההרזיה במחנה עמד להימשך רק שלושה וחצי שבועות, אך הורי חוו פרק זמן זה, בשילוב עם קילומטרז` של אוקיאנוס שלם שיפריד בינם לביני, כקרע אלים כל כך, שאפילו קו סיומו הנראה לעין היטשטש אצלם לכדי עתיד מלא אימה ומעורפל, כאילו נשלחתי עם גֵיסות הצבא האדום עמוק אל עורף האויב ושובי, כשוּבם של הלוחמים, מוטל בספק.
לאמיתו של דבר אני חבה את תעוזתם ונדיבותם הסופית להתעקשותה של סבתי רחלה, אֵם אִמי, שבדירתה קבעתי את מעוני הנוכחי. סבתא רחלה היתה ההפך המתמטי של אימא - גבוהת קומה, גרומה וחסונה, בעלת פנים חזקים ורמי חוטם, שככל שהזקינה הפכו לגבריים ממש. מאז שאני זוכרת אותה היה שערה הסמיך, שלשֵיבתו גוון צהבהב בשל סירובה לשטוף אותו בכחול כדרכם של גנדרנים ופוליטיקאים, גזוז בתספורת קצרה, והיא נהגה להעביר בו יד ולפרוע אותו בכל פעם שהתלבטה או תהתה על דבר מה חסר היגיון.
היא היתה חברת רק"ח ותיקה ומעורבת רגשית, שהגבירה את עוצמתו של מכשיר השמיעה שלה למקסימום גם בקולניות שבאסיפות המפלגה, ומעולם לא איבדה את אהבתה הגובלת בתשוקה ארוטית ליוֹסיף ויסַריוֹנוֹביץ` ג`וּגַשווילי; פורטרט גדול וממוסגר של פניו המשופמים, מעוטר בתצלומַי שלי משלבי ינקות שונים, היה הקישוט המרכזי בסלון הספרטני בדירתה.
בשנתה השבעים היתה סבתא רחלה נוהגת בחיפושית הישנה שלה לבקר חברים בכפרים ערביים בגליל, ושעשעה את להקות הנכדים של מכובד זה או אחר כששלפה את שיניה התותבות והקישה בהן, כבכלי ליווי לשירתה, רָה טָה טָה טָה קצבי של "האינטרנציונל" ו"קטיושקה".
מאחורי גבה של סבתא רחלה אהבה אימא לטעון שידידיה הערבים הם קומוניסטים אך ורק למען יצירת פַסַדה הולמת לשנאת ישראל, ולראיה - סגנון חייהם הפטריארכלי המסורתי, שאין בו שום זיקה שוויונית. סבתא היתה מודעת לחתרנות הריאקציונית הזאת מצד בִּתה, וראתה בה פועל יוצא של פגם מוחי סמוי שחסם את תודעתה בפני רגישות פוליטית וחברתית כלשהי.
אף שבמשך השנים פיתחה סבתא רחלה יחס של קבלה פילוסופית כלפי פרי בטנה הפגום, עדיין יכלו חרדותיה של אימא, כשאר תכונותיה ה"גלותיות", להוציא את סבתא משלוותה, בפרט כשהדבר נגע אלי - נכדתה היחידה. לדעתה היתה זו מנטליות "יידישיסטית של שטעטל", שבדרך פלא דילגה עליה ובעזרת גֶן נוירוטי תקעה יתד באישיותה של בִּתה.
"אני לא יכולה לסבול שה`יֶיברֵייסקי קומפלקס` הזה יחרבן לילדה את החיים," רעמה בבריטון המעושן שלה על הורי רכוני הראש, מוזגת להם תה עם קוביות סוכר בצד, "וְפְּּריקוּסְקוּ" - לנגיסה, כשרעיון הנסיעה שלי עלה לראשונה על שולחן הדיונים המשפחתי.
"למזלכם ליליצ`קה נולדה ילדה בריאה ונאורה, שלא מוכנה להיקבר במקלט הדקדנטי הזה שבניתם לה!"
המקלט הדקדנטי היה התיאטרון היידי בכלל ואורח חייהם החיישני של הורי בפרט.
"תנו לה לנסוע לאמריקה," המשיכה, משלחת קמטוטים אירוניים מזוויות עיניה אל הרקות, "הרי היהודים המחורבנים שלכם תמיד אהבו לנסוע לאמריקה. שתראה עולם!" כאן נקטה נימה לגלגנית במובהק, וקולה הבליע בתוכו חיקוי לדרך דיבורה של אימא: "ועולם זה לא סופשבוע במלון `המלך שלוימה` באילת, מירה, כששניכם יושבים לה על הראש כמו השב"כ על ואנונו!"
אף על פי שכראוי לסופו של כל משא ומתן היתה ההסכמה על נסיעתי מקובלת על הכול, עסקו הורי בהכנות לנסיעתי במין דממה של יחידת עילית שבה הלוחמים מבינים איש את רעהו על פי לכסון מבט או תנועת סנטר. אין ספק שהדומייה קיפלה בתוכה התרסה כנגד קלות הדעת החינוכית של סבתא רחלה, מין רשלנות שנבעה מאי-הבנתה את הסכנות שטומן העולם לנשים צעירות ויפות שטופחו כשיחי ורדים נדירים, ולפתע נתלשו מקרקע החממה הרכה והושלכו אל דרכי האספלט של העולם האמיתי.
כשניסיתי למוסס את החמיצות שבפניה של אימא על ידי אזכור העובדה שכבר נתנה את הסכמתה ואם כך מדוע להמשיך ולהתייסר, היא פילחה אותי במבט שיכול היה להצית אשמה גם בלבו של יגאל עמיר.
"כשיהיו לך ילדים משלך אולי תתחילי להבין משהו. ואת גם, להזכירך, בתי היחידה."
יכולתי כמובן להזכיר לה שלאורך שנות נישואיה לאבא עשתה אחת עשרה הפלות מלאכותיות לגמרי מרצונה הטוב, שמא יפגע גידול הילדים בקריירה התיאטרלית שלה, אך אני הייתי המאושרת, בעלת הכרטיס, הוויזה וחבילת הדולרים השמנוניים, המשומשים כהוגן, שנקנו ברחוב ליליינבלום. היה עלי לנהוג באצילות הראויה לבעלת כל העושר הזה לעומת הווייתה המצומצמת, ההורית, הדאוגה, דהוית העתיד.
מיטלטלי נארזו בשתי מזוודות, האחת עצומה וירוקה, מחומר סינתטי, ששימשה את משפחתנו במסעותיה המעטים; השנייה הושאלה מסבתא רחלה, מפלצת מלבנית עתיקה מפלסטיק דמוי עור קרוקודיל, שרוכסניה נטו להיפרם תדיר ולא מן הצד הנכון, ומשום כך קשר אותה אבא לאורך ולרוחב בחבל שקנה בחנות השכונתית לחומרי בניין.
מצוידת בזוג פריטים אלגנטיים אלה ובהורי בתור מלווים הפלגתי במונית לשדה התעופה, מייחלת לרגע שבו אוכל להיפרד מהם לשלום ולנוח ממלאכת ההרגעה המתישה שנדרשה ממני בעודם מציידים אותי בעוד ועוד הנחיות לסגנון תיור בוגר ובטוח.
אך העתיד מיהר להוכיח לי שחוסר הסבלנות שלי וביטחוני היהיר הגיחו בטרם עת. לא בכדי התכרכמו בדאגה פניהם של אבא ואימא כשנפרדו ממני בטרמינל של בן גוריון; ברגע שהתחיל הבואינג להמריא טולטלתי בהתקף החרדה הראשון בחיי.
"תנו לי לרדת," זעקתי אל שני צעירים חרדיים מדובללי זקנים במושבים שלידי. האוויר סירב למצוא את דרכו אל ריאותי, איברי רעדו בתחושה ודאית של מוות קרב, והזיעה שנטפה ממני העלתה אדים אל חלל המטוס כגייזר איסלנדי.
לשווא ניסו דיילות תכולות עפעפיים לנפנף עלי בחוברת הפרסום של הדיוטי פרי, להספיג את מצחי במפיות ריחניות ולמצוא רופא בין הנוסעים. חֶרדתי מול מאמציהן היתה עיקשת ככאב שיניים. לבסוף החליטו בייאושן שאם אני גוססת, מוטב שאעשה זאת באווירה הדורה יותר והעבירו אותי למחלקת העסקים.
כבר בשניות הראשונות התברר שההימור היה נכון - תוך זמן קצר הרפה ממני הפחד והנחתי לגופי לשקוע ברפיון במושב הרחב. למדתי את כוחן המסחרר של המותרות להפיג אי-נחת קיומית - מהר מאוד הפך המהום המנועים הגדולים לרך וידידותי ודימיתי שאוזני שומעות את רחש גליו של הים התיכון, שהשתרע תחתינו על מרחביו השלווים. אחרי שבלעתי אחד משני כדורי השינה שבהם ציידה אותי אימא, נרדמתי.
התעוררתי רק כשחניית הביניים של המטוס בפריס הגיעה לסופה, וידידותי הדיילות ניסו להסוות את קוצר רוחן בעודן חולפות בין טורי המושבים ומבקשות שוב ושוב מנוסעים סרבניים להדק את החגורות. בעיניים טרוטות בחנתי את שכני החדש, שגילה צייתנות מופתית וישב חגור וערוך לטיסה, שקוע בספר. כיוון שכל מה שידעתי על תיירים יפניים הסתכם בעובדה שהם מרבים לחייך ולצלם, עמדתי לוותר על סקירה ממושכת וקפדנית יותר, אך פולשנותה של הקִרבה הפיסית הכפויה מנעה ממני לממש את החלטתי. מהר מאוד מצאתי את עצמי בוחנת את כפות ידיו האוחזות בספר, שהיו גדולות מדי ביחס לגופו - אצבעות מלבניות וחזקות שעורן חלק, נטול קמטוטים אפילו באזורי המפרקים, כאילו הוא עשוי מגומי. ורידים ירקרקים סימנו מפת נהרות נפתלת על גב היד. ציפורניים שטוחות ובהירות מאוד השלימו את הרושם הסינתטי, ורק הרעד הקלוש של האצבעות אימֵת את אנושיותן. כשישב יכולתי לראות שאינו גבוה במיוחד. הוא לבש סוודר יקר שהשאיר צוואר חשוף בגוֹן נייר פרגמנט, גם הוא בעל אותה איכות מלאכותית חסרת פגמים. הפרופיל האקזוטי שלו, כמעט ללא שקע בגשר האף, עם שפתיים רחבות שרק חומרת הבעתן הצילה אותן מחושניות נשית, היה שקוע בעמודים האחרונים של ספרו, המכוסים בכתב חרטומים. אחרי שסיים לקרוא וסגר את הספר, נדהמתי לגלות על העטיפה את דמותו היגעה, הנוגה, המגונדרת, שלובת הרגליים, של מרסל פרוסט.
היפני חש במבטי והפנה אלי את פניו.
"לפעמים האנושיות הזאת פשוט מגעילה אותי," אמר אחרי שנדמה היה לו שקרא את שאלתי הדוממת.
לקולו היה גוון חלוד, לא יציב, שהעיד על סופּרַנו ילדותי שהיה מן הסתם מנת חלקו בעבר הלא רחוק. עיניו היו צרות וארוכות כל כך, שנדמה היה שזוויותיהן החיצוניות גולשות אל הרקות. ריסים מחודדים וקמורים, כמו של דמות מקומיקס, ריככו את המראה הזר ששיוו לו עפעפיו הכבדים והלכסון האסיאתי שסכך על מבטו. היה איזה חוסר תואם בין החלק העליון של פניו על קוויו העדינים המדודים לבין החלק התחתון, שהיתה בו איכות כמעט גסה, ורק המסגרת הזוויתית, המלוטשת, של הלסת הצילה אותו ממבע פרימיטיבי של דמות מציורי גוגן. שערו היה גזוז ויצר מברשת רכה על ראשו. נראה היה שהוא בן גילי, מה שאִפשר לי מיד לחוש עליונות קלה ולנקוט טון אירוני.
"על איזו אנושיות אתה מדבר?"
עיני המיקי מאוס המלוכסנות שלו בחנו אותי בצינה.
"אהבה. זה כל כך אנושי. אתה עבד למשהו שאתה אפילו לא מבין את טיבו אבל אין לך ברירה אלא להיכנע לזה, מפני שאתה בן אדם וככה עשה אותך הטבע, או אלוהים, או השד יודע מי."
הדיילת התקרבה אלינו עם עגלת המשקאות ובפמיליאריות מחויכת הושיטה לי את מיץ העגבניות, שכבר הספיקה להכיר בתור "המשקה שלי". ואז לראשונה ראיתי את פניו השטוחים של שכני מאבדים מקיפאונם ומתעוותים בפינוק מתלבט.
"אני חושב שאני אקח את הדוֹם קריסטל, אבל רק אם היא קרה מאוד."
במשך חודשים ארוכים אחר כך היה הרגע הזה בעיני הרגע שבו נטשה אותי בחינת המציאות הרגילה לטובת הבחינה הטמירה, שבה מאבד הזולת את תכונותיו האובייקטיביות ומתגלה לנו במלוא זוהרה של חד-פעמיותו. אותה העוויה משורבבת שפתיים וקמוטת אף שקידמה את בחירת סוג השמפניה הסגירה טיפוח זר, אריסטוקרטי, שקראתי עליו בספרי נעורי ואשר נועד לגידול לוֹרדים ונסיכים קטנים. ראיתי לנגד עיני ילדים במכנסי קטיפה תפוחים ובצווארוני מלמלה משתלשלים על חזה שחפני, שחייהם מנוהלים על פי סדר יום נוקשה והם מלוּוים במורים פרטיים חמורי סבר ונזקקים לשלוש משרתות לפחות כדי לקיים את רחצת הבוקר שלהם. רציתי לדעת הכול על לורד פונטלרוי היפני. מיהרתי להמיר את מיץ העגבניות הפלבאי בשמפניה מהסוג הנבחר.
למדתי שהוא בן עשרים, יליד טוקיו, שהוא נוסע להשלים לימודים בפילוסופיה ובמתמטיקה במסלול ישיר לדוקטורט בפילוסופיה. שמו המתנגן - מוֹמוֹטארוֹ - הוא שם גיבור של ספר ילדים, ילד שנולד מתוך חרצן של אפרסק. מיד הוענקה לי הזכות לקרוא לו טארו ומיהרתי להשתמש בה, מתמוגגת מן הטעם הזר על לשוני, עד שנשמעתי לעצמי כמו חנפנית חסרת תקנה ומיהרתי להפסיק.
העובדה שאביו לא היה דוכס אלא מנתח פלסטי לא שינתה כהוא זה את התרשמותי שמדובר בבן אצילים מבטן ומלידה.
בסימטריה גורלית, גם טארו הביע התפעלות, שבעיני היתה חסרת כל הצדקה, כששמע שהורי הם שחקני תיאטרון. תחילה ניסיתי להסביר לו עד כמה חסר זוהר הוא מעמדו של התיאטרון היידי בארץ, אך מהר מאוד ויתרתי והרשיתי לעצמי להתענג על מעמדי החדש בתור בת למשפחת תיאטרון בוהמית. שעשעתי אותו בעלילות משגרת חייהם האפורה של הורי, עד כדי כך שסדקי עיניו השחורות התעגלו קלות. המקצוע שבחרתי שייך לצד המדעי של הסקלה, ועל פי נטיית לבי הטבעית אינני גוזמאית; שקרים, גם ההכרחיים ביותר, גורמים לי מבוכה גדולה מכדי משאוכל ליהנות מפירותיהם. אך כאן, לא בלי עזרת אי אילו כוסות מלאות ודקות רגלית, קראתי לעצמי דרור צנוע, והורי הביתיים כאנפילאות פלַנל הפכו לזוג כוכבים אקסצנטריים, תמיד עסוקים מדי בחזרות ובנסיעות אך מחפים על כך בקסמם התיאטרלי, הנותן את אותותיו גם במסגרת המשפחתית. נישאתי על אדווֹת שכרוּת עדינות, מעניקה להורי בשיחה הבדויה הזאת את כל מה שייחלו לו אי פעם, הופכת את אימא לכוכבת מהסוג המאופק והקריר, קלת תנועה ודקת גזרה כל כך עד שגם בגילה ניתנים לה תפקידים של נשים צעירות, מאהבות ומהפכניות, ואת אבא לשחקן ראשי קלאסי, אך לא מהזן היצרי כּבַד האגרופים אלא הטיפוס האינטליגנטי העצבני, זה הנדרש לתפקידים של גיבורים שכוחות עזים מפלחים את נפשם וקורעים אותה לשניים או אפילו לשלושה. הרחבתי את מנעד הרפרטואר של התיאטרון היידי עצמו גם למחזאות הבינלאומית הקלאסית, הבעתי את הסתייגויותי מהבחירות שעשה אבא בתפקיד מקבת, שבו לוהק לאחרונה, ותיארתי בהרחבה את התהליך הסוחט רגשית ופיסית שעבר על אימא כשגיבשה את דמותה של נסטסיה פיליפובנה בעיבוד יידי מקורי ל"אידיוט".
אילו רק ידעו הורי אילו קריירות הדוּרוֹת רקמתי להם, לשני האַלטֶע אַקטיוֹרן, שלא הצליחו להתקבל אפילו כסטטיסטים להפקה של "א חאסענע אין שטעטל", ושבכלל המשיכו לקבל תפקידים כלשהם רק בזכות קומתם הקטנה, שאִפשרה להם לשחק נערים ונערות, ובזכות קולותיהם היפים, דבר שבלעדיו אין לך מקום בהפקות היידיות, המשובצות תמיד בשירים. בעלילה שרקמתי באוזניו של ידידי האסיאני הפך אפילו מוניה שניידרמן, המנהל הנכלולי של קבוצת התיאטרון הקבועה שלהם, למין א יידישע פיטר בּרוּק, במאי מחונן ואידיאליסט הנלחם על שימורה והחייאתה של תרבות היידיש כנגד ההתכחשות הישראלית קשת העורף.
הנה שוב מושיט הזיכרון לעומתי לשון מתגרה. מה היה קודם, ואיך. האם קלחה השיחה מהרגע הראשון, או שבתחילה הייתי מבוישת מול אותו מבט, שהיה רציני מדי לנער בן עשרים? מה הרשים אותי יותר - האקזוטיות של מוצאו, או הנחישות שבה ביטא את דעותיו על אמנות מושגית, על בחירה חופשית והשימוש בה, על ידיעה אינטואיטיבית של טוב ורע?
מתי חדלנו ממאמצינו המתישים להרשים זה את זה והשיחה הפכה למטח של סימני שאלה מוקסמים - נבוקוב? פיצג`רלד? שייקספיר? הסנדק? חנות קטנה מעבר לפינה? אריך קסטנר? טום וג`רי? הסקס פיסטולז? אחים, אחיות, אהבות? טלוויזיה כן או לא? האם כסף חשוב? שנזמין עוד שמפניה או שכבר הגזמנו לגמרי?
ובדיוק באיזה רגע מטושטש התוודיתי באוזניו על תשוקת נעורי למייק בורשטיין, על תמונותיו שעדיין כיסו את קירות חדרי, ועל גירוי ארוטי ממש שחשתי בהביטי באותן תמונות, מזהה במושא תשוקתי שילוב מעורר של זוהר ווירטואוזיות הראויים לכוכב אמיתי עם רצינות גברית, מן הסוג שמעורר ביטחון ונכונות למחויבות ארוכת טווח.
האם התמכרתי לקיומו כשסיפר לי בכיווץ גבות איך עבד בקיץ שעבר בקליניקה הפרטית של אביו הכירורג הפלסטי בסחיבת גיגיות מלאות בגושים של רקמת שומן וחתיכות בשר אדם מדממות, או שזה קרה כשהיינו נעולים בשירותי הנירוסטה, ידינו עוקרות בשנאה רוכסנים וכפתורים, לשונות ושיניים תרות במצוד קניבלי אחרי תנוכי אוזניים ופטמות, אצבעות עילגות חופרות בלחלוחית העצבים החשופים.