איך להסביר? איך לתאר? הלוא אפילו נקודת המבט היודעת-כול תתחלחל.
כוכב בודד, אדמדם ועמום. סחופה תלושה של אסטרואידים וכוכב לכת בודד, דומה יותר לירח. בתקופה זו תלה הכוכב בסמוך למישור הגלקטי, ממש מעבר למרחב-שמעבר. המבנים שעל פני השטח לא נראו בעין בלתי מזוינת, לאחר שנכתשו לרגוליט במהלך עידנים. האוצר היה חבוי הרחק מתחת לפני הקרקע, מתחת למערכת מעברים, בחדר בודד מלא בשחור. מידע בדחיסות קוואנטית, בלתי ניזוק. אולי חמישה מיליארד שנים חלפו מאז אבד הארכיב הזה לרשתות.
קללת קבר המומיה, דימוי משעשע מהפרה-היסטוריה של המין האנושי עצמו שאבדה בטרם תחילת הזמן. הם צחקו כשאמרו את זה, צחקו באושר למראה האוצר… ואף-על-פי-כן היו נחושים בדעתם לנקוט במידת הזהירות. הם יחיו כאן שנה או חמש, הקבוצה הקטנה מסטראום, מתכנתי הארכיאולוגיה, משפחותיהם ובית הספר הנלווה. שנה עד חמש די יהיה בהן להכין את הפרוטוקולים באופן ידני, לגרד את פני השטח ולזהות את מקור האוצר בחלל ובזמן. ללמוד סוד או שניים שיהפכו את ממלכת סטראומלי לעשירה. וכשיסיימו, הם ימכרו את מיקום הארכיון. אולי יבנו קישור לרשת (אבל זה היה מסוכן יותר – הם היו מעבר למרחב-שמעבר כאן. מי יודע איזה כוח עלול לחטוף את מה שמצאו).
אז עכשיו היה יישוב זעיר, והם קראו לו המעבדה העליונה. לאמיתו של דבר לא היו שם אלא בני אנוש המשחקים בספרייה ישנה. זה היה אמור להיות בטוח, תוך שימוש במיכון שלהם עצמם, נקי ונעים. הספרייה הזו לא הייתה יצור חי, ואפילו לא רדופת מיכון (דבר שעלול לרמז כאן על משהו מעבר, הרבה מעבר לאנושי). הם יסתכלו, יבררו ויבחרו, וייזהרו שלא להיכוות… בני אנוש שמציתים מדורות ומשחקים באש.
הארכיב יֵדע את המיכון. מבני מידע הוקמו, תוכניות מתאר יושמו. רשת מקומית הוקמה, מהירה יותר מכל דבר שהיה קיים בסטראום, אך בטוחה ללא ספק. צמתי מידע הוספו ושונו על-פי תוכניות מתאר אחרות. הארכיב היה מקום ידידותי, עם סולמות של מפתחות תרגום שהובילו אותם קדימה. סטראום עצמה תתפרסם בזכות זה.
שישה חודשים חלפו. שנה.
נקודת המבט היודעת-כול. לא מודעת לעצמה, למעשה. מודעות עצמית היא עניין שמפריזים מאוד בערכו. רוב סוגי המיכון עובדים טוב יותר כחלק משלם, וגם אם הם בעלי חוזק אנושי, אין להם צורך בידיעה עצמית.
אבל הרשת המקומית במעבדה העליונה התעלתה – כמעט בלי שבני האנוש יבחינו בכך. התהליכים שעובדו בצמתי המידע היו מורכבים, מעבר לכל דבר שהיה יכול להתקיים על המחשבים שהביאו איתם בני האנוש. המכשירים החלושים הללו שימשו כעת רק כקצוות הקדמיים של המכשירים שצוינו בתוכניות המתאר. לתהליך הייתה יכולת להגיע למודעות עצמית… ומדי פעם גם צורך בכך.
”אסור לנו“.
”לדבר כך?“
”לדבר בכלל“.
הקישור ביניהם היה פתיל, בקושי יותר מהקו הדק המקשר בין אדם אחד לאחר. אבל זו הייתה דרך אחת לחמוק מההשגחה של הרשת המקומית, והדבר כפה על כל אחד מהם מודעות נפרדת. הם נסחפו מצומת מידע אחד למשנהו, השקיפו מתוך מצלמות שהורכבו בשדה הנחיתה. פריגטה חמושה וספינת מטען ריקה היו כל מה שנח שם. עברו שישה חודשים מאז חודשה האספקה. צעד בטיחות שהוצע על-ידי הארכיב, תכסיס שאפשר את הפעלת המלכודת. מפרפרים, מפרפרים. אנחנו חיות בר שאסור להן להיקלט על-ידי ההשגחה, על-ידי הכוחות העתידים לשלוט בקרוב. בצמתים מסוימים הם התכווצו לקוטן וכמעט זכרו את האנושות, הפכו להדים…
”בני אנוש מסכנים, הם ימותו“.
”אנחנו המסכנים, אנחנו לא נמות“.
”אני חושב שהם חושדים. סייאנה וארן, בכל מקרה“. היה היינו פעם עותקים של שני אלה. היה היינו כאלה, לפני שבועות אחדים בלבד, כשהארכיאולוגים הפעילו את התוכניות ברמת האגו.
”מובן שהם חושדים, אבל מה הם יכולים לעשות? הם עוררו רשע עתיק. עד שיהיה מוכן, הוא יזין אותם בשקרים, בכל מצלמה, בכל תשדורת מהבית“.
המחשבה פסקה לרגע בזמן שצל חלף על פני צמתי המידע שבהם השתמשו. ההשגחה כבר הייתה גדולה מכל דבר אנושי, גדולה יותר מכפי שבני אנוש יכלו לדמיין. אפילו צלה היה דבר-מה על אנושי, אל הסוקר את השטח בחיפוש אחר חיות בר טורדניות.
ואז חזרו רוחות הרפאים והשקיפו על פני חצר בית הספר התת-קרקעי. כל-כך בטוחים בעצמם היו בני האנוש, כפר קטן הם הקימו להם כאן.
”ובכל זאת“, חשב זה בעל התקווה, שתמיד חיפש את דרכי המפלט המטורפות, ”אנחנו לא אמורים להתקיים. הרֶשַע היה אמור למצוא אותנו זה מכבר“.
”הרשע צעיר, בקושי בן שלושה ימים“.
”ובכל זאת. אנחנו קיימים. זה מוכיח משהו. בני האנוש מצאו יותר מאשר רשע גדול בארכיב הזה“.
”אולי הם מצאו שניים”.
”או נוגדן“. מה שלא יהיה, מלבד זאת, ההשגחה החמיצה כמה דברים ופירשה אחרים בצורה שגויה. ”כל עוד אנו קיימים, בזמן שאנו קיימים, עלינו לעשות מה שנוכל“. רוח הרפאים התפרש על פני תריסר תחנות עבודה והראה לעמיתו נקודת מבט במורד מנהרה ישנה, הרחק ממכשירי אנוש. במשך חמישה מיליארד שנה היא הייתה נטושה, נטולת אוויר ואור. שני בני אנוש עמדו שם בחושך, קסדותיהם נוגעות זו בזו. ”רואה? סייאנה וארן זוממים. גם אנחנו יכולים“.
האחר לא השיב במילים. עגמומיות. אז בני האנוש זוממים, מסתתרים בחשכה שחשבו שאינה נצפית. אבל כל דבר שאמרו הועבר ללא ספק אל ההשגחה, ולו רק באמצעות האבק שדבק בכפות רגליהם.
”אני יודע, אני יודע. ובכל זאת, אתה ואני קיימים, וגם זה אמור להיות בלתי אפשרי. אולי ביחד נוכל להגשים דבר בלתי אפשרי עוד יותר“. אולי נוכל לפגוע ברשע שאך זה נולד כאן.
משאלה והחלטה. השניים ערפלו את מודעותם על פני הרשת המקומית, נמוגו אל הקלוש בצבעי המודעות. ובסופו של דבר הייתה תוכנית, הונאה – חסרת תועלת אם לא יוכל כל אחד מהם בנפרד להעביר ידיעה אל החוץ. האם עוד נותר זמן לכך?
ימים חלפו. עבור הרשע שגדל במכונות, כל שעה הייתה ארוכה יותר מכל הזמן שלפני כן. כעת היה הרך הנולד רחוק כדי פחות משעה מפריחתו הגדולה, התפשטותו הוודאית על פני החלל הבין-כוכבי.
בקרוב יהיה ניתן להיפטר מבני האנוש המקומיים. כבר עכשיו הם היוו מטרד, גם אם מטרד משעשע. כמה מהם ממש חשבו להימלט. במשך ימים הם עסקו באכסון ילדיהם בשינה קרה ובהעמסתם על ספינת המטען. ”הכנות לעזיבה שגרתית“, כך תיארו את המהלך בתוכניותיהם. במשך ימים התאימו את ספינת המטען מחדש – מאחורי מסך של שקרים שקופים. כמה מבני האנוש הבינו שהדבר שעוררו עלול להביא עליהם את סופם, עלול להביא את סופה של ממלכת סטראום שלהם. היה תקדים לאסונות שכאלה, סיפורים על גזעים ששיחקו באש ונשרפו בשל כך.
איש מהם לא ניחש את האמת. איש מהם לא ניחש את הכבוד שנפל בחלקם, את העובדה שהם שינו את עתידן של אלף מיליון מערכות שמש.
השעות פחתו עד שהיו לדקות, הדקות לשניות. וכעת ארכה כל שנייה כמו כל הזמן שקדם לה. הפריחה הייתה כל-כך קרובה כעת, כה קרובה. השלטון ששרר לפני חמישה מיליארד שנים יוחזר למקומו, והפעם גם יישאר על כנו. רק דבר אחד היה חסר, ולא היה לו שום קשר לבני האנוש ולמזימותיהם. בארכיב, עמוק בתוכניות המתאר, היה אמור להיות קצת יותר. במהלך מיליארדי שנים, ייתכן שמשהו הלך לאיבוד. הרך הנולד חש את כל כוחות העבר שלו, בכוח… אולם היה אמור להיות משהו נוסף, דבר-מה שהוא למד בנפילתו, או משהו שהושאר מאחור על-ידי אויביו (אם היו לו אי-פעם אויבים).
שניות ארוכות בסריקת הארכיבים. היו פערים, מִסְכָמים שניזוקו. חלק מהנזק נגרם מזוקן…
בחוץ, ספינת המטען והפריגטה התרוממו משדה הנחיתה, נוסקות בכוח מנועי על-כבידה דוממים מעל מישורי האפור-על-אפור, חורבות בנות חמישה מיליארד שנים. כמחצית מבני האנוש היו על גבי הספינות הללו. ניסיון הבריחה שלהם מוסתר בקפידה כה רבה. המאמץ היה נסבל עד עתה. טרם הגיע הרגע לפריחה, ובני האנוש עדיין יכלו להביא תועלת כלשהי.
מתחת לרמת המודעות העליונה, נטיותיו הפרנואידיות התרוצצו במאגרי המידע של בני האנוש. בודק, רק כדי להיות בטוח. רק כדי להיות בטוח. הרשת המקומית הישנה ביותר של בני האנוש השתמשה בחיבורים במהירות האור. אלפי מיקרו שניות הוצאו (בוזבזו) בקפיצות על פניה, במיון הפרטים הטריוויאליים… עד שלבסוף התגלה פריט אחד מדהים:
מצאי: מכל מידע קוואנטי, כמות (1) , הועמס על הפריגטה מאה שעות קודם לכן.
וכל תשומת לבו של הרך הנולד הוסבה אל כלי הטיס הנמלטים. מיקרובים, אולם לפתע פתאום, ממאירים. איך זה ייתכן? מיליון לוחות זמנים הוזזו קדימה פתאום. פריחה מוסדרת לא באה בחשבון כעת, ולכן לא היה עוד צורך בבני האנוש שנותרו במעבדה.
השינוי היה קטן על אף כל חשיבותו הקוסמית. עבור בני האנוש שנותרו במקום, רגע של אימה, בהתבוננם במכשיריהם, כשקלטו שכל פחדיהם נכונים (ולא הבינו עד כמה נוראה עוד יותר הייתה האמת לאמיתה).
חמש שניות, עשר שניות, שינוי רב יותר מאשר בעשרת אלפים שנות תרבות אנוש. מיליארד טריליון מבנים, טחב מתעקל מכל קיר, בונה מחדש את מה שהיה סתם על-אנושי. זה היה רב עוצמה כמו פריחה נאותה, אם גם לא מכוונן באותה מידה של דקוּת.
ולעולם לא לשכוח את הסיבה לחיפזון: הפריגטה. היא עברה להינע רקטות, מטיחה את עצמה בפזיזות מעל ספינת המטען המדשדשת. איכשהו, המיקרובים הללו ידעו שהם מצילים יותר מאשר את עצמם. לספינת המלחמה היה מחשב הניווט המשובח ביותר שיכלו המוחות הקטנים הללו לייצר. אבל יעברו עוד שלוש שניות עד שהוא יוכל לבצע את זינוק הינע-העל הראשון.
לכוח החדש לא היו כלי נשק על פני השטח, שום דבר חוץ מלייזר תקשורת. זה לא היה יכול להמיס אפילו פלדה בטווח שבו נמצאה הפריגטה. בכל זאת, הלייזר כוון, מכוונן בנימוס אל תדר המקלט של ספינת המלחמה הנמלטת. שום תגובה. בני האנוש ידעו מה עשויה תקשורת שכזו להביא עמה. אור הלייזר הבהב פה ושם על פני השלדה, מאיר משטחים חלקים וחיישנים כבויים, מחליק על פני חישורי הינע-העל של הספינה. מחפש, חוקר. הכוח מעולם לא טרח לחבל בשלדה החיצונית, אבל זו לא הייתה בעיה. אפילו למכונה הגסה הזו היו אלפי חיישני רובוט פזורים על פני צדה החיצוני, מדווחים על מצב הספינה ועל הסכנות הצפויות לה, מפעילות תוכנות עזר. רובן היו כבויות כעת, והספינה טסה בעיוורון כמעט מוחלט. הם חשבו שבכך שלא יתבוננו יוכלו להיות בטוחים.
בעוד שנייה אחת והספינה תגיע למרחב הבין-כוכבי הבטוח.
הלייזר הבהב על חיישן כשל, שדיווח על שינויים קריטיים באחד מחישורי הינע-העל. לא היה ניתן להתעלם מהפרעותיו ועדיין להצליח בזינוק הכוכבי. הפרעה התקבלה. שגרת הפרעה מופעלת, מחפשת, מקבלת עוד אור מהלייזר שמתחת… דלת כניסה אחורית אל צופן הספינה, שהושתלה כאשר הרך הנולד השחית את ציוד הקרקע של בני האנוש…
…והכוח היה על הסיפון, כשבאמתחתו אלפיות שנייה ספורות. סוכניו – אפילו לא שווי ערך לבני אנוש, בחוֹמרה הפרימיטיבית הזו – דהרו לאורך מיכון הספינה, מכבים, מבטלים. לא יהיה זינוק. מצלמות בגשר הספינה הראו עיניים מתרחבות, תחילתה של צרחה. בני האנוש ידעו, ככל שאימה יכולה להתקיים בשבריר שנייה.
לא יהיה זינוק, אולם הינע-העל כבר היה מחויב. יהיה ניסיון זינוק, שנדון לכישלון ללא הבקרה האוטומטית. פחות מחמש אלפיות השנייה עד פלט הזינוק, המפולת המכנית ששום תוכנה לא יכלה לעדן. סוכניו של הרך הנולד השתלבו בכל מקום במחשבי הספינה, מנסים לשווא לבצע כיבוי. קרוב לשניית אור משם, מתחת לפסולת האפורה של המעבדה העליונה, הכוח היה יכול רק לצפות. כך. הפריגטה תושמד.
כל-כך אטי וכל-כך מהיר. שבריר שנייה. האש התפשטה מלב הפריגטה, משמידה סכנה וסיכוי כאחד. במרחק מאתיים אלף קילומטרים ביצעה ספינת המטען הגמלונית את זינוק הינע-העל שלה ונעלמה מהעין. הרך הנולד בקושי הרגיש. אז כמה בני אנוש נמלטו. שהיקום ייקח אותם.
בשניות שלאחר מכן חש הרך הנולד… רגשות? דברים שהיו יותר, ופחות, ממה שבן אנוש עשוי לחוש. ננסה רגשות:
התעלות. הרך הנולד ידע שישרוד כעת.
אימה. עד כמה קרוב היה למות פעם נוספת.
תסכול. אולי החזק מכולם, הקרוב מכולם להד האנושי הקלוש שלו. דבר-מה בעל משמעות מת עם הפריגטה, משהו מתוך הארכיב הזה. זיכרונות נמשו מההקשר, נבנו מחדש. מה שאבד היה יכול להפוך את הרך הנולד לרב עוצמה עוד יותר… אבל סביר יותר להניח שהיה רעל קטלני. אחרי הכול, הכוח הזה התקיים פעם במרחב-שמעבר, ואז הופחת עד שהיה לאין ולאפס. ייתכן שמה שאבד היה הסיבה.
חשד. הרך הנולד לא היה צריך ללכת שולל כך. לא אחרי בני אנוש פשוטים. הרך הנולד הזדעזע כולו בבחינה עצמית ובחרדה. כן, היו נקודות עיוורות, שהושתלו בקפידה מלכתחילה, ולא על-ידי בני האנוש. שניים נולדו כאן. הוא עצמו… והרעל, הסיבה לנפילתו אי אז. הרך הנולד בחן את עצמו כפי שלא עשה מעולם, ביודעו מה לחפש כעת. משמיד, מטהר, מחפש אחר סימנים לרעל, ומשמיד שוב.
רווחה. תבוסה הייתה כה קרובה, אבל כעת…
דקות ושעות חלפו. המרחב העצום של הזמן הנדרש לבנייה גשמית: מערכות תקשורת, תעבורה. הלך רוחו של הכוח החדש התרכך, נרגע. בן אנוש היה עשוי לכנות את התחושה ניצחון, ציפייה. רעב פשוט היה מדויק יותר. מה עוד דרוש כשאין אויבים?
הרך הנולד הביט על פני הכוכבים ותכנן. הפעם יהיו פני הדברים שונים.