“דבורית שרגל היא אישה יוצאת דופן, אישה מהסוג שאני מקנאה בו בכל ליבי — חרוצה, יצירתית, דעתנית, ולא מסוגלת לקבל "לא" כתשובה.
לאחר קריירה עיתונאית מפוארת וקריירה שנייה, ולא פחות מוצלחת, כבלוגרית תרבות — היא המציאה את עצמה מחדש והפכה ליוצרת דוקומנטרית משובחת. בפרק זמן של כעשר שנים, יצרה בעשר אצבעותיה וכמעט ללא כל תמיכה חיצונית סרטים תיעודיים רבים, ביניהם את סדרת סרטי "ילדי העולם", העוקבת אחרי גיבוריהם של ספרי ילדותנו: נוריקו סאן הילדה מיפן, אלה קארי הילדה מלפלנד, לילבס ילדת הקרקס ועוד.

נחשפתי לדבורית דרך בלוג ביקורת התקשורת שלה "ולווט אנדרגראונד", כשהופיע בפייסבוק, ומאז אני עוקבת אחריה ואחרי עבודתה בהשתאות. שמחתי להשתתף במימון ההמונים של סרטיה המופלאים.
כמובן שלא הופתעתי כשדבורית המציאה את עצמה מחדש (שוב!) והוציאה לאור, ללא כל עזרה, ובאמצעות משאביה האישיים ומכירה מוקדמת של הספרים — את הביוגרפיה המושקעת והיפהפייה על אמנית מופלאה אחרת: הצלמת השבדית אנה ריבקין בריק, שעמדה מאחורי סדרת "ילדי העולם".
הספר "אם יש לה מצלמה ביד, היא לא מפחדת" הוא התוצר של התחקיר יוצא הדופן שערכה שרגל לצורך יצירת הסרטים, ולכן הוא יותר מביוגרפיה על הצלמת. הוא גם משתף בתהליך המורכב של יצירת הסרטים: חיפוש החומרים, איתור הילדים ועוד ועוד.

בעבודת נמלים ובשקדנות יוצאת דופן, שרגל — שאינה חוקרת באקדמיה — הגיעה להישגים מרשימים באמצעים מינימליים, ובשילוב של אהבה אין-קץ למושא המחקר, יצירתיות, חריצות ומציאת פתרונות מחוץ לקופסה.
רכשתי את הספר במכירה המוקדמת, ולשמחתי התוצר המשובח הצדיק את הציפייה. הספר מרתק ומגלה עולם שלם. בנוסף לעולמה של אנה ריבקין בריק, למדתי המון גם על לאה גולדברג, שתרגמה את הספרים לעברית; על אסטריד לינדגרן, שכתבה את חלקם; על אחותה של אנה ועל משפחתה המורחבת — משפחה של יהודים יוצאי רוסיה, שברחו לשבדיה עקב המלחמה וגם הם המציאו את עצמם מחדש.

בקצרה — קריאה מרתקת בשילוב מסמכים ותצלומים יפהפיים.
שאפו ענק לדבורית על העשייה ועל יד הזיכרון המופלאה הזו שהיא הקימה לאנה ריבקין בריק, שאחראית לזיכרונות כה יפים ומשמעותיים מילדותנו.

גילוי נאות: אין לי כל קשר אישי לדבורית שרגל. הכרתי אותה ואת עבודתה דרך פייסבוק, ואני גאה לתמוך בפרויקטים שלה וליהנות מהתוצרים המרהיבים שהיא יוצרת.
חבל מאוד שגופי תרבות ואמנות ציבוריים ממשיכים בקפדנות ובעקביות להתעלם ממנה — ומזל שהציבור יכול למלא את מקומם.

מצ"ב קישור לאתר של דבורית:
https://dvoritshargal.com/
(לא לחינם הלוגו שלה הוא אישה שהולכת עם הראש בקיר — מעולם לא ראיתי לוגו הולם יותר.)”