“אתי אמסלם הגיעה לבית החולים מסיבות משמחות: ללדת את בִּתָּהּ בכורתה. אך בעוזבה את בית החולים עזבה בידיים ריקות. מישהו גנב את התינוקת בעודה ישנה את שנת הלילה שלה.
עוברות שש עשרה שנים. אתי היום אישה גרושה, אמא לשני בנים, ובעלת מִסְפָּרָה כשהטלפון מצלצל, ועל הקו חוקרת ממשטרת תל-אביב המבקשת מאתי להגיע לתחנת המשטרה, כי יש התפתחות. במשטרה הופיעה נערה צעירה הטוענת כי היא, היא הבת האובדת. האומנם?
אז תקשיבו:
אחרי הרבה שנות קריאה גדושות בסיפורים ודמויות, אני כל פעם מתפלאת מחדש על היכולת שלי להתרגש. להתרגש מסיפור, מדמות, מצורת כתיבה.
אוי, איך אני נהניתי, אין לכם מושג כמה! כי אתי אמסלם היא דמות חד פעמית, אישה מיוחדת, שאקלית, שתעשה הכל למען היקרים לה. אין אצלה בערך, ולא על יד. היא טוטאלית.
גם אם דמותה של אתי נולדה מכוח המילים בלבד, והיא דמות מתוך ספר, בדיונית לגמרי, נכון, אבל היא מהדמויות שנשארות בלב הקורא להרבה זמן.
קרייטלר שירטטה את את הדמות בשיא הדייקנות, כזו שהעיפרון היה מחודד במידה המירבית, כך שיכל להגיע עד לקוים הדקיקים ביותר שיצרו את הדמות.
כן, גם דמויות ספרותיות עוברות תהליך הפרייה מסוים, ויש להן את ההתפתחות שלהן, אבל נראה שהדמויות של קרייטלר (כולן) נולדו מתוך רחם בשר ודם ולא נוצרו ממקלדת הלפטופ.
אני מודה שהדמות הרגישה לי קצת סטריאוטיפית, אבל, ובכן, כל כך הרבה דברים טובים אחרים דחקו את זה הצידה.
ראשית, היכולת של הסופרת לצאת מהקופסא ולא ללכת על המובן מאליו כשמדובר בנושא כל כך רגיש וטעון. בכל הקשור לילדים, ובמיוחד באובדן של ילד. ולא רק מוות הוא אובדן.
קרייטלר, בהרבה תבונה, הורידה את הספר ממסילת הדרמה, וטוב שבחרה לדלג על הבורות הסכריניים אליהם הסיפור עלול היה ליפול, אלא לקחה את העלילה לפסים יותר פרקטיים, כאלו של התמודדות עם הרגע, של כאן ועכשיו, של חיי היום יום. מה שהוריד ממנו שכבות של מלודרמה, והקליל אותו, אבל כן השאירה מקום לקורא לגעת בנושאים המורכבים והרגישים בהם עוסק הספר: משפחה והורות בכלל, ואִמָּהוּת בפרט. על משפחה שהתפרקה הלומדת מחדש איך לחזור ולהיות שוב אחת כזו.
אמרתי בעבר שהספרים של הוצאת שתים הם כמו מחרוזת פנינים, וללא ספק הספר הזה הוא אחת הפנינים הבוהקות במחרוזת.”
