“הכל בספר קטן הממדים הזה מדויק. החל מהסממנים החיצוניים: שם הספר- שיש בו הבטחה למתח מסוים, והצילום שעל הכריכה. אני תמיד אוהבת לחפש את הקשר בין הכריכה לתוכן. מחפשת את הסיפור שקודם מספרת הכריכה. ותמיד יש כזה. לא תמיד הוא מתגלה במבט ראשון. פה, בהתחלה, לא מצאתי את הסיפור, עד שלקראת הסוף פתאום נפל האסימון בבת אחת (כמובן שזו פרשנות שלי, אבל זה הרי חלק מהתהליך. הסופר זורק את הכדור, והקורא תופס את מה, ובעיקר - איך, שתופס). ומיד בתחילת הספר ציטוט מאת סוזאן סונטאג. ציטוט כזה שלקח לי עוד כמה דקות לחשוב עליו, ולגמרי להסכים אתו לפני שהפכתי את הדף. איך מילים יכולות להיות מכאיבות ויפות באותה הנשימה.
אישה מתבשרת שהמחלה שכבר ביקרה אותה בעבר, חזרה בפעם השנייה. היא נערכת להליך רפואי המצריך ממנה להיות חודש בבידוד.
היא סגורה בחדר הבידוד לרפא את גופה. הריפוי פה הוא דו כיווני. הגוף מקבל את שצריך מבחוץ פנימה כמו חיילים הבאים להילחם ולהביס את האויב. ומצד שני יש את המסע של האישה פנימה, אל נפשה. היא הנושאת בשלל תארים: אישה, בת, רעיה, אם, ומטפלת, מופשטת מכל אלו ונדרשת כעת להיות רק היא עצמה- ולעצמה. היא, שידעה לטפל ולסעוד אחרים, הופכת עכשיו להיות הנסעדת. היא המרכז, עכשיו הכל סובב סביבה.
" היא שכחה את השמחה שיש לעיתים בחיים רגילים יומיומיים שאין בהם מלחמה על הקיום". (עמ' 93)
שעת אפס מתיישב על שתי הקצוות של הסקאלה. מצד אחד הפחד, ובצד השני אומץ. כשבין שני אלו עוד שלל רגשות: עצב, שמחה, ייאוש ותקווה.
בקול צלול מספרת טליה אפלבאום פלד סיפור ממואר הכתוב בגוף שלישי. הבחירה הזו השונה והטובה נותנת את הרווח הזה שמאפשר את המרחב בין המספרת לסיפור מבלי ליפול לרגשנות.
ספר קטן ממדים אמרתי? נכון, אבל כזה שלא מפסיק להפעיל שלל רגשות.”