****




אנחנו חיים את החיים שלנו, שגרתיים ככל שיהיו, מנסים למצוא את הטעם, המשמעות, הכיוון. נבדלים מכל הנפשות שסביבנו, אנחנו מרכז העולם, מיוחדים, נזר הבריאה, מלאים עד שפתות קיומנו בתחושת "אני" מסחררת, בחשיבות עצמית דביקה ומובנת מאליה. אפשר לראות את זה כאן באתר, באינסטגרם, בפייסבוק, ברחוב, בכיתה, בעבודה, בהופעה. כולנו מלכות נמלים נעלות, אך רק למיעוטנו יש גם כוורת תואמת. אנחנו מתנסחים בזהירות,

תעצרו רגע ותגידו לי, לפני שהטקס מתחיל (להבדיל כמו בפתיחה של היצירה "אמריקן פרייר" של ג'ים מוריסון), מה השם "<mark>שרון מולדאבי</mark>" אומר לכם. אני יכול לומר לכם שאני מכיר את מולדאבי כבר לא מעט שנים, עם כי לא באופן אישי ולכן על אף שבקריירת הסולו שלו הוא לא ממש הצליח לעניין אותי אני זוכר אותו לטובה בזכות כל מיני דברים ועכשיו אני מבקש לצרף גם את כתיבת הספר הזה לכל המעלות הטובות שלו. אני מאוד מעריך ומכבד אותו על

להלל את החול
<mark>שרון מולדאבי</mark>
קיבלתי את הספר אתמול בדואר ומאוד שמחתי. <mark>שרון מולדאבי</mark> לשעבר סולן להקת גן חיות כותב מונולוג כנה, ישיר ומרתק.
בספר מתאר מולדאבי את שנותיו בעולם המוזיקה על התיעוב העצמי שחש באותם שנים, השנאה העצמית והקושי הכלכלי.
הוא כותב על חייו עם אבא ניצול שואה שרק לאחר שמת למד להעריכו.
הגירושים של הוריו ועל הורות בגיל 50.
נהניתי לקרוא על האהבה החזקה ש

זה חם ומתוק.
כך, במשפט הבנאלי משהו, המתנגן, אני בוחרת לפתוח בכתיבה על ספרו הראשון, אם לא טעיתי, של <mark>שרון מולדאבי</mark>.
כי מי מאיתנו, בנות המין, לא חיכתה שישירו רק לה שורה זו בדיוק? שחם וגם מתוק, יהיו מהדברים שיִצַרְבוּ בה... ובו.
ומי לא שומעת ממש עכשיו, את הקול החם, הצרוד משהו, ששר שורה אלמותית למענה בלבד.

מולדאבי, לא מבוגר מספיק כדי ליצג את פסקול חיי (וּבְלי לשים לב, גלשנו אל מחוזות הקוּטְנר).