“מאוד נהניתי לקרוא את הספר הכתוב כמין יומן בגוף ראשון המתאר אירועים ודמויות. מומלץ לחובבי הסיקסטיז וכל התרבות הנלווית. פטי סמית עברה מסלול מאוד מיוחד כאשר בגיל צעיר בעודה גרה בניו ג'רזי ילדה בן שנמסר לאימוץ ואז עברה לתפוח הגדול והחלה במסע ארוך מאוד מלווה בקשיים עצומים בעיקר כלכליים עד אשר הפכה כוכבת רוק בינלאומית. בספר אנו פוגשים דמויות רבות ומפורסמות מהתקופה שעם כולן היו לפטי קשרים מסוימים בזמן כזה או אחר כמו אנדי וורהול וחברותו בבניין הפקטורי, אלן גינסבורג, הנרי רולינס, ג'ניס גופלין, ג'ים מוריסון, גימי הנדריקס ועוד רבים מאוד מהתרבות הפופולרית האמריקאית שהיום נחשבים לאייקוני ענק. הספר קצר יחסית אבל מצאתי עצמי כל כמה דקות עושה חיפוש לגבי כל מיני שמות ומקומות כדי להרחיב את המידע. אולי באמת היה צריך בסוף הספר סוג של אינדקס שמות ומקומות. הספר ברובו מתרחש בניו יורק והוא גם שיר הלל לעיר ובמיוחד למנהטן ולמוסדות תרבות שהיו בה. בין היתר מתארת פטי את צ'לסי הוטל המפורסם. חלקים גדולים של הספר מתארים את יחסיה עם הצלם המפורסם רוברט מייפלתרופ שהצהיר באופן חריג דאז על היותו גיי ומת מאיידס בשנות השמונים. מי שמתעניין במה שנקרא מאחורי הקלעים של התקופה הסוערת הזו ובעיקר חובב מוזיקה ימצא עניין רב השאר לדעתי לוותר.”

“מעבר דירה הוא פעולה קשה ומדכאת (ולי זאת הפעם השנייה בסך הכל). זה מתחיל בסלקציה אכזרית שממנה את נאלצת להיפרד מדברים יקרים וטובים שליוו אותך בחיים והיו חלק מהנוף אבל עבר זמנם (ביי ביי סקייטבורד יפה שלי, להתראות מנורת ניאון יקרה ומוזרה), זה ממשיך במלאכה המעיקה של אריזת בגדים, כלי מיטה, פיצ'פקס ונעליים. עד שמגיעים לאוסף הספרים וכאן מתחיל החלק המתיש והמעצבן ביותר. קופסה עם יותר מ15 ספרים היא כבדה ומסרבת לזוז, הספרים מתקמטים, נקרעים וממש לא אוהבים להידחס והמובילים מקללים אותך בלב (עם 28 כרכים ענקיים של מחזור כישור הזמן על הגב) ואלו רק הבעיות הטכניות כי יש בעיה זוגית-פילוסופית יותר גדולה: הספרייה שלי מכילה 200 ספרים (פנטזיה, פנטזיה, מד"ב) של א' אליו אני עברתי יש כמעט 500 (מגוון מכדי לפרט אבל המוטיב - כבד (תרתי משמע)) על ארבע כונניות כורעות מנטל. איפה לדחוף את ה200 שלי? סלקציה לא באה בחשבון (הסכמתי לוותר רק על 4 כי הם באמת קצת פדיחה, א' נפרד מ20(!)) ועדיין לכו תמצאו מקום (תוסיפו לזה את העובדה שא' מסדר אותם לפי נושאים כמו בחנות ומתייחס לזה בחרדת קודש). אז אחרי מאמץ יצירתי, לא מעט ויכוחים והרבה כאב ראש מצאנו פיתרון (ארון המזווה הוסב לספריה שלי וכך נשמרו הסדר וההפרדה) ואז הגיעה החלק הכי טוב במעבר דירה - השקט שלאחר הסערה, ו-וואי איזה שקט נעים זה.. מלא בשלווה ונחת של מקום חדש. עוד יתרון למעבר הדירה זה למצוא הפתעות טובות (על ההפתעות הפחות נעימות אולי אספר בהזדמנות אחרת) בספריה של השותף-אהוב כמו הספר המופלא הזה.
הספר רק ילדים ממש התחבא ממני. הוא נמצא במדף התחתון השמאלי ביותר באיזור של הביוגרפיות (ע"ע-מסדר אותם לפי נושאים) חנוק בין ביוגרפיה ענקית (פאקינג 1000 דפים!!!) של אלתרמן לבין אוטוביוגרפיה של בוב דילן (שנקראת כרוניקות), ספר צנום וקטן עם תמונה נוגעת ללב בתמימותה על העטיפה בתוספת המלצה של ג'וני דפ ההורס-"יצירת מופת פואטית". כחובבת רוק פטי סמית מאוד מוכרת לי (HORSES הוא אלבום רוק מטורף שהרים אותי בתקופות קשות) אבל ביוגרפיות או אוטוביוגרפיות (ובכלל ספרות עיונית אלא אם כן זה קשור ללימודים ושם אין ברירה) לא ממש כוס התה שלי. אבל הציטוט בעטיפה האחורית לא הותיר מקום של ספק והתחלתי לקרוא אותו ונשמטה לי הלסת. וואי מה שהספר הזה עשה לי. הוא ריגש אותי, הוא ריתק אותי, הוא גרם לי לבכות (שזה לא כזה קשה אבל עדיין) והכי חשוב גרם לי להזדהות עם מה שעבר על פטי על הבריחה שלה עם מעט מאוד דולרים לעיר הגדולה ניו יורק, על השהות במלון צ'לסי עם כל המפורסמים הגדולים של שנות ה60 והכי מרגש- הזוגיות שלה עם רוברט מייפלתורפ האומן החתיך והמיוסר עם הבייביפייס הזה שלו.
הספר כתוב בכנות מרגשת הוא מתאר חיים קטנים של שני אמנים בתחילת דרכם ואת ההתהוות שלהם להפוך לגדולים מהחיים. הדברים הקטנים (קניית תקליט, כאבי שיניים, צילום סלפי של פעם) מרכיבים סיפור יפה יפה ורגיש על שני ילדים (רק ילדים) שחולמים בענק ולפעמים זה מתגשם ולפעמים...לפעמים פשוט מתים. הספר מלא בשירים וציטוטים ותצלומים מקסימים בשחור לבן.
כמי שעברה דירה למקום חדש ובלתי מוכר בהחלטה שתשמע פזיזה להרבה אנשים (אבא ואמא סליחה) הספר הזה בא לי בול בזמן! הוא התחלה טובה לעתיד שהתחיל עם בחירה של הלב ואני בטוחה שלא משנה איך יסתיים המסע הזה אני אף פעם לא אתחרט שהחלטתי משהו מהלב הגיע הזמן לחזור לתמימות הזאת, ואם זה איכשהו ישתבש (הלב אומר לי שלא) יהיה לי מספיק חומר לכתיבת ספר כשאתבגר, ספר שייקרא- רק ילדה.
"בעולם כולו אנשים תמיד מקווים לשוב ולהשיג משהו שאבד. אבל לפעמים עלינו להניח זיכרון של דברים מסוימים בשידה של חרטות קטנות. ועם זאת לעיתים נגלה בין קפליה של ממחטה ישנה, צדפה או אבן חסרת חשיבות שפעם גילמה את שעות אחר הצהריים המאושרות ביותר שלנו" (הציטוט מגב הספר)”

“מבחינתי "רק ילדים" של פטי סמית הוא פנינה ספרותית ומוזיקלית- לא פחות ולא יותר.
מבחינתי מדובר היה באהבה ממבט ראשון. העטיפה המושלמת שעליה פטי ורוברט משקפים את הברנז'ה הניו יורקית של שנות ה-70, משכה אותי בן רגע. התיישבתי בפינת חנות הספרים והתחלתי לקרוא את העמוד הראשון, השני, השלישי וידעתי מיד שאני חייבת לקרוא את הספר- אבל לא מחר, לא בעוד שבוע ובטח ובטח שלא מתישהו בעתיד, אלא לגמרי- עכשיו. וכך, ימים ספורים לפני מועד ב' בכלכלה צללתי לתוך עולמם של פטי ורוברט.
הספר הוא למעשה אוטוביוגרפיה של פטי שעוסקת בעיקר במערכת היחסים שלה עם רוברט מייפלתורפ (צלם פרובוקטיבי במיוחד ופורץ דרך). הספר מאוד אינטימי, עדין, חושפני, פגיע וכנה. פטי היא משוררת שנוגעת במקומות הנכונים, מספרת את הסיפור שלה אך למעשה מספרת סיפור אנושי שכולנו יכולים להזדהות איתו- סיפור על מחסור, חיפוש עצמי, אהבה, אכזבה, פחד וכאב. לא מדובר בסיפור שנועד להלל את גיבוריו, אלא סיפור על אנשים שמנסים למצוא דרכם בעולם בכלל ובעולם האומנותי בפרט- סיפור שעובר דרך אמנים, סמים, מלונות מפורסמים, מחלות ועוד. כמובן שמורגשת רומנטיזציה שפטי עושה לתקופה ולאנשיה- המרדף אחר התהילה האומנותית בחוגו של אנדי וורהול בסטודיו 54, התנסות עם מיני סמים קשים, התנסויות מיניות וחיים בעוני, מחסור ולעתים גם רעב. אך פטי מתעלה על הפיתוי להפוך את סיפורה לקיטשי על ידי שימוש בשפה ציורית, כנות יוצאת דופן של אומן המחפש את דרכו בעולם.
את הספר סיימתי תוך כיומיים, בלילה שלפני המבחן. הוא מנע ממני שעות למידה, אך באותה עת נצרב בתוכי לזמן רב. כבר חודשיים שאני מסתובבת עם הרגשה של היכרות עמוקה ואף מעין חברות עם פטי ורוברט. ואל דאגה, במבחן קיבלתי ציון נפלא (:”

“האמת שעם כל אהבתי למוזיקה (אל תגלו אבל אף יותר מקריאת ספרים) והידע שצברתי לאורך השנים, פטי סמית היא אמנית שאף פעם לא הקשבתי לאלבומיה ובתודעה שלי הצטיירה תמיד זמרת של שיר אחד, Because the night, שגם אותו לא היא כתבה אלא ברוס ספרינגסטין. את הספר שלה גיליתי במקרה כשערכתי סדר בספריית חדרה של ביתי האהובה והחלטתי שמקומו הטבעי יהיה בספרייה שלי, מוקף באלפי הדיסקים שצברתי לאורך השנים (ומיותר לציין שביניהם אין ולו דיסק אחד לרפואה של סמית). ובכן, הספר נח לו על המדף, המתין בסבלנות לתורו וזה אכן הגיע. הדבר הכי מבאס שאני יכול לומר על הספר הזה הוא שכשסיימתי אותו אמרתי לעצמי ״כל כך חבל שזה נגמר״... הדבר השני שהפתיע אותי לרעה הוא שהלהיט הכי גדול שלה שהזכרתי לעיל הוזכר בספר בקושי בשורה אחת ודווקא היה מסקרן אותי מאד לקרוא על ההיכרות שלה עם ספרינגסטין וכו׳. אני מניח שזו תוצאה של עריכה הדוקה אבל ניחא, שיהיה... ועכשיו לספר עצמו: בעצם מדובר באוטוביוגרפיה של פטי שמתחילה בילדותה בשיקגו. כילדה היא הרבתה לקרוא ספרים ונמשכה לאמנות ובנערותה עזבה את בית הוריה והתמקמה בניו יורק חסרת כל. שם הכירה במקרה ברחוב נער עם נפש של אמן שלימים נודע כצלם הפרובוקטיבי רוברט מייפלת׳ורפ שהלך לעולמו ממחלת האיידס. בכתיבת הספר פטי קיימה את התחייבותה לחברה הטוב שביום מן הימים תכתוב ספר על חייהם המשותפים.
השניים הפכו לזוג ולחברי נפש וחברותם העמוקה נמשכה עד מותו של מייפלת׳ורפ הזוגיות של שניהם לא החזיקה מעמד עקב משיכתו המינית שלו לגברים אולם כאמור הדבר לא פגע בקשר ביניהם. הספר משלב לכל אורכו אנקדוטות מחייהם המשותפים ובעיקר נוגע בדרכים שלהם לשרוד ולקדם את האמנות שלהם. וכך בעצם כתיבת האוטוביוגרפיה שלה יצאה מתחת ידיה גם הביוגרפיה של מייפלתורפ. סביר להניח שביוגרפיה אוהדת מזו לא תימצא וכבר שמעתי על סרט תיעודי שמציג את הפן המרושע של מייפלת׳ורפ שבספרה של פטי מוזכר בזעיר אנפין.. בתחילת דרכם המשותפת, פטי ומייפלת׳ורפ עדיין לא התפרסמו וככל שזה נוגע לה היא בכלל לא חלמה להיות זמרת והתמקדה ברישומים ובכתיבת שירים ובשלב מאוחר יותר בהקראת שיריה בציבור.
לדעתי מדובר בספר חובה, בעיקר לחובבי מוזיקה ואמנות. מסתבר שפטי סמית כותבת נפלא ואם אעשה השוואה לאוטוביוגרפיה של בוב דילן הגדול, חתן פרס נובל לספרות נזכיר, הרי שבלשון העם היא לא משאירה לו אבק... כתיבתה מרתקת, מתובלת באנקדוטות שונות ובכלל מדובר בשתי דמויות שפעלו בתקופה מרתקת והכי אהובה עלי במוזיקה - הסבנטיז. הם פשוט הכירו את כל מי שהיה ׳משהו׳ בסצינת האמנות והמוזיקה בניו יורק באותה תקופה. קראתי לאחרונה את האוטוביוגרפיה של פרנק זאפה שנערץ עלי וגם לו, למרבה ההפתעה, היא לא משאירה אבק...
5 כוכבים זוהרים באור יקרות ותודה מקרב לב לביתי האהובה שבזכותה הספר הגיע אלי.”