אני לא יכולה להצביע על הדבר בספר הזה שגרם לי להחליט שאני עומדת לכתוב עליו את הביקורת הראשונה שלי. קראתי הרבה ספרים, חלקם נגעו לנושאים שקרובים ללבי וחלקם היו ספרים שאמנם לא יוציאו אותך עם תובנות להמשך החיים אבל נחמד להעביר איתם ימי שבת, חופשים או ימים שבהם המרמור הוא גדול ואני לא יודעת איפה למקד את סערת הרגשות שבתוכי, אז אני פותחת ספר כדי לחיות לכמה זמן בעולם שהוא אינו המציאות שלי.
את הספר הזה ראיתי בסטימצקי וגם בספריה, החלטתי שלא לרכוש אותו אלא להשאיל מהספריה. אני קצת מתחרטת על זה עכשיו. בשעה 03:00, אחרי לילות רבים ללא שינה וניסיונות רבים לא פחות להירדם לקחתי את הספר והחלטתי לסיים אותו. הספר הוא די קצר (291 עמודים, אם נשמיט את הערות המחברת), ואני חושבת שזו הסיבה שלקחתי את הזמן לקרוא בו - כדי להיאחז בספר.
הספר הזה מצליח לשלב נושאים ורגשות כבדים בתוך עלילה קלילה: בעמוד אחד יהיו התפלספויות בנוגע לחיים ומהותם, שיחות על המוות ועל שברון לב, ובעמוד הבא הנושא הוא כבר "למה אף אחד לעזאזל לא בוחר נושא לעיתון בית הספר המחורבן". ההרגשה שלי היא שהסופרת בוחרת להכניס אותנו למחשבות העמוקות ביותר ולפינות החשוכות ביותר בנשמתה של הדמות ואז לשלוף מהר, לפני שנשקע ונתחיל לטבוע. בעיניי, קריסטל סאתרלנד כתבה את הספר ואת המשברים שבו בידיעה שיש לא מעט מן הרע גם בטוב הטהור ביותר שנוכל להעלות על דעתנו (לצורך העניין, אהבה בין מתבגרים), אך היא לא מעודדת שקיעה ברע הזה, שכן זו נפילה לתהום עמוקה מאוד.
כן, הספר הוא ספר על אהבה ראשונה. אבל סיפור האהבה של הנרי וגרייס הוא ככל הנראה לא מהסוג שתמצאו את עצמכם מפנטזים עליו. אולי במקום מסוים הספר נשאר במחשבות שלי (ובציטוטים בפתקים בטלפון שלי), מפני שאני יודעת שמערכות יחסים כאלו בעלות סיכוי אמיתי לקרות במציאות והמחשבה על כך היא מעט מטרידה, כי לפתע כקורא זה פתאום כל כך ברור שיש כאן נורה אדומה, שמשהו לא בסדר, ובחיים האמיתיים אני ככל הנראה אתעלם גם מאמירה כמעט מפורשת שלא טוב לי במקום שאני נמצאת בו. כמה קל לכאוב על הנרי ועל הרגשות שהוא חווה (וגם לצעוק עליו בתוך הראש שהוא דביל) ובו-זמנית להזדהות עם הרגשות האלו אך לא לדעת להכיל אותם ולהתמודד איתם כשמדובר בנו.
יש משהו ב"להתאהב בגרייס" שמזכיר קצת את הספרים של ג'ון גרין בסגנון ובפואטיקה, אבל יש בו גם משהו טוב יותר, כי זה לא "אשמת הכוכבים" והם לא מפסיקים להיות יחד כי מישהו מת והאהבה המושלמת באופן כמעט לא מציאותי על גבול הלא קיימת שלהם נגדעת, כי במקרה של הייזל וגאס בהחלט אפשר להזיל דמעה אבל לא אחת שבאה מבפנים באמת, כי בסופו של דבר הידיעה שזה פשוט לא יקרה ולא נזכה לסופים כאלה מכה.
גרייס.. גרייס היא דמות מיוחדת, דמות שבולטת בנוף של הספר ובו בזמן דמות שיש לך הרגשה שככל הנראה כבר קראת עליה באיזשהו ספר שאת כבר לא זוכרת. ובכל זאת יש בדמות של גרייס משהו שלא נתן לי לשנוא את הדמות שלה, משהו שגרם לי לחשוב "אולי את הדמות הזאת אני אזכור". גרייס קיימת ולא קיימת גם יחד, היא נמצאת שם פיזית אבל כל אדם שלא אטום רגשית ב100 אחוזים יוכל לראות שהיא פרחה מהחדר יחד עם המחשבות שלה מזמן. גרייס מעוררת בהנרי תהיות שכל הנראה עוברות לרובנו במחשבות בתחילתו של קשר זוגי פוטנציאלי, והיה נחמד לראות שיש מרכיב אמיתי בדמות בספר, בייחוד כשמדובר באחד שהנושא שלו הוא אהבת נעורים.
לסיכום, אני לא יודעת האם הספר הזה יקפוץ לי במחשבות אחת לכמה זמן גם לאחר כמה שנים, אבל אני מקווה שכן. רוב הסיכויים שהוא לא יהפוך עולמות אבל כן יזיז משהו בפנים שכבר התחיל לצבור אבק, ויעשה זאת בעדינות מופלאה.
והנה לכם, האמיצים שטרחו לקרוא את כל הביקורת המסורבלת הזו (או שפשוט נתקלו במקרה במרכאות בסוף והתעניינו, אני לא שופטת), 2 ציטוטים שרציתי לשתף:
"אתה לא יכול להלביש את הפנטזיות שלך על אנשים ולצפות שהם ימלאו את התפקיד, הנרי. אנשים הם לא כלים ריקים שאתה יכול למלא בחלומות שלך בהקיץ."
-----------------------------------------------------------------
"די מוצא חן בעיניי הרעיון," אמרה, "שכשנמות, למרות כל הכאב או הפחד או המבוכה שעברו עלינו בחיינו, למרות כל שברון הלב והיגון, נתפזר ונחזור אל הכלים. אני מרגישה אמיצה כשאני יודעת שבסופו של דבר אקבל לוח חלק. אנחנו זוכים לניצוץ קצר של תודעה, שאפשר לעשות אתו מה שרוצים, ואז אנחנו מחזירים אותו ליקום. אני לא דתית, אבל אפילו אני יכולה להבין שזאת גאולה, בקנה המידה הגדול ביותר האפשרי. תהום הנשייה לא מפחידה; היא הדבר הקרוב ביותר לכפרה אמתית של חטא שאני יכולה לתאר לעצמי."
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
