בסגר השני רציתי לחדש את מלאי הספרים שלי וקפצתי בחשאי כחלק ממבצע סודי ורציני לחנות ספרים בנווה צדק. שם ישבה לה מוכרת מסכנה בתוך חנות בחושך, מסתתרת מאחורי איזה ספר עב כרס. כשדפקתי על הדלת היא מיהרה לקפוץ ממקומה "סגור!" היא מסמנת ומנופפת לי בידיים.

"באתי לאסוף הזמנה" צעקתי לה מבחוץ. "ששששש......" סימנה לי. היא קמה מהכיסא והביטה לצדדים מחפשת את הזמן המתאים למבצע המטורף שלשמו התכנסנו. אני מחכה.. ומ

מכירים את הסופרים האלה שאתם תמיד מצפים לספרם הבא ? <mark>נטע חוטר</mark> אצלי היא בול מאלה .
אחרי שקראתי את 2 ספריה הקודמים : תזכירי לי מי את , וברוכה הבאה לחיים שלך המקסימים
בהם מצאתי את החיים עצמם דרך דמויות עמוקות ,בכתיבה מצחיקה שנונה ומשעשעת בדיוק במידה
הנכונה , כי לנטע כמו לנטע יש כתיבה מהפנטת ממכרת שקשה להתנתק ואף יותר קשה לשכוח ...
וכשהבנתי שספרה איפה את בקיץ יצא לאור הבנתי ונוכחתי לדעת שאף הוא

לטעמי זהו ספר מתח קומי,
טוב לא ממש מותח, מבינים כבר בשליש הראשון מי גרם למותו של השכן הנבזה והנאלח מהקומה הראשונה,
ובכל זאת הספר שומר על רמת סקרנות מספקת כדי להמשיך לקרוא אותו עד סופו.
הספר נפתח בתיאור גסיסתו של השכן מנקודת מבטו, פרק מעולה שתפס אותי חזק על ההתחלה, האחיזה ההתחלתית כל הזמן ניסתה להשתחרר, אך הבדיחות הדקות והשפה היומיומית הקולחת השאירו אותי, הספר היה נעים לקריאה רוב הזמן. קצת אחרי

משהו בספר מזכיר את הסרט המופלא "אני והחבר'ה". בשניהם ארבע חברי נוער שגדלו בעיירה קטנה. דמויות המפתח הם שני בנים ושתי בנות- גיא, הדר, נעמה וגלי שגדלו ביישוב קטן בערבה ולא תמיד הסתדרו ביניהם.
הספר נע בין מסעם אז לעכשיו- כעבור כשלושים שנה, כבני ארבעים עם חידוש קשר אקראי מדי פעם. נעמה וגלי נפגשות לאחר נתק של מעל עשור כשנעמה חבולה אחרי נפילה. גיא שהיה האאוטסיידר ובן לאב קשה (כדמות טדי בסרט) נותר שם,

"החברות איתה היתה קרב מתיש של אזורי נוחות שלא הותיר לה ברירה אלא לחתוך."

נסו להזכר בחברה הזו ששמרתם איתה על יחסים, למרות שכבר גדלתם אל מעבר לגבולות הקשר והחברות איבדה טעם.
הכל, כי מדובר בחברה ותיקה ועל מסך החברות שביניכם, לא הבהבה התראה על עדכונים חדשים.
כך קורה לדמיות שממלאות את 'ברוכה הבאה לחיים שלך' וכך קרה גם לי במהלך הקריאה.
כי ככה זה, לפעמים פשוט נגררים.

מה היה לנו?
הסיפור מתחיל

לא קראתי את הספר, אלא האזנתי לו. עדי לב הקריאה אותו, ועשתה זאת בצורה מדהימה. הספר מלא בדמויות שונות שמדברות מהר בדיאלוגים קצביים ועדי מצליחה לתת לכל דמות קול משלה והספר הקולי נשמע כמו הצגה. למרות זאת, סיימתי את הספר קצת עם הלשון בחוץ. העלילה הייתה מותחת, והכתיבה מאוד מודעת לעצמה, אך הפריעה לי קצת הנטייה לפטפטת של המספרת (אצל הדמויות זה פחות קורה).
קראתי תגובות לספר באינטרנט, ונראה שיש אנשים שמאוד

בספר של אשכול נבו צימר בגבעתיים היה סיפור בשם תזכירי לי מי את, אז כשנתקלתי בספר הזה בספריית רחוב חשבתי לבדוק אותו.
קודם כל ברור מי העתיק ממי כי אשכול נבו הוא כתב הרבה לפניה. אבל יכול להיות שהיא פשוט חשבה על השם הזה לבד כי זה משהו שאומרים, בדרך כלל כדי להעליב מישהו ולהבהיר לו שלא סופרים אותו.
ויש פה גם איזה משחק מילים כי יש דמות בספר שלא זוכרת כל כך טוב אז אולי היא מבקשת בעצם שיזכירו לה מי היא

הגעתי לעמוד 138, פה אני מוותרת. הייתי צריכה לוותר לפני, חשבתי שישתפר...
הספר אינו קומדיה ואינו רומנטי, הוא מדכא- על שלוש נשים בגיל העמידה, עצובות ובודדות (ואחת שנואפת), לא חיבבתי אפילו דמות אחת מלבד הילדה- אנה.
הספר קריא מאוד, ולמרות התחושה ה"איפית" שלוותה אותי כל הקריאה המשכתי להעביר דפים, אבל זה לא שווה את התחושה המדכאת המתלווה אל הספר.

פעם ב-, יש לי תקופה כזו של "די, נמאס לי מכובד, תביאו משהו קליל", ואז - לא עלינו - אני בוחרת בעיקר לפי הכריכה ולפי המידה שבה שם הסופר/ת נשמע כמו קולגה שלי לשעבר לספסל הלימודים באקדמיה.
ובכל פעם מחדש אני נזכרת למה הספרים ה"קלילים" האלה שוברים ומעצבנים אותי.
לא, אני לא רוצה לקרוא עוד ספר על רווקה תל אביבית בת 35 אחרי פרידה קשה, שדרך מסע - ספק שלה וספק של אישה זקנה ותלושה שאיכשהו חייה נקשרו בשלה - מ