כשלוקחים את הספר ליד ומתחילים לקרוא, כמה וכמה דברים ניכרים מיד לעין:

1. גודל הגופן המוגזם, כאילו לנפח את הספר בעוד כמה עמודים
2. צורת הכתיבה הבאה לתאר משהו שאנחנו בעצם צופים בו, לא קוראים
3. על הכריכה הקדמית כתוב "מצחיק עד דמעות" וכמובן שצריך להוציא אל מחוץ לחוק את הדבר הזה "מצחיק עד דמעות". זה לשניה לא היה מצחיק.

ואז, אתם חושבים שהכל טוב, מעניין ונעים לקריאה. לא, לא ממש. הניסיון המוגזם לה

#
כולנו רוצים לגדל את ילדינו שיהפכו למודל משופר שלנו, הוריהם. כי כולם רוצים ילדים שיהיו יותר משכילם מהם, יותר חכמים, ירויחו יותר כסף ויגדלו משפחה יותר מוצלחת משלהם. יותר, אבל גם שיחשבו כמונו, שיגשימו את משאלותינו, ובעיקר שיצליחו בחיים ויהיו מאושרים. זה מה שהיינו רוצים שייחרט על המצבה שלנו "פה נטמן אדם שגידל ילדים מאושרים".
אני בטוחה ש<mark>לסטר</mark> חושב שנושא ספרו הוא לגדל ילד שלעולם לא יגיע לבגרות. שצריך

מאוד קשה לעשות דברים מבלי לקבל עליהם תגמול. ולא מדובר רק בכסף. מילה טובה, חיוך, מגע קל. כל דבר שמכיר בפועלך. וזה שווה כל כך הרבה, וזה כמו דלק המניע את המכונית.

בן ואמה הם הורים לג'ונה בן העשר שמאובחן כאוטיסט בעל תפקוד נמוך. בן, שהטיפול בג'ונה נופל בעיקר עליו כתוצאה מאי אלו נסיבות עושה עבודה סיזיפית של ממש בטיפולו של ג'ונה. הילד לא מדבר, לא ממש מתקשר עם הסביבה, עדיין עם טיטול, ויישאר כך לעולם. ת

ל<mark>ג'ם לסטר</mark>, הסופר, שהוא גם הורה לילד המאובחן על הספקטרום האוטיסטי, נמאס ששואלים אותו מה הכישרון המיוחד של הילד שלו. נכון שנורא אופנתי עכשיו לכתוב על אוטיזם אבל רוב המאובחנים אינם איש הגשם או ההוא מפרוייקט רוזי. לכן הוא כתב את הספר הזה, שמנסה לתאר באופן כולל את ההתמודדויות של משפחה המגדלת ילד כזה.
ג'ונה, בן ה-10 הוא בנם של בן ואמה, ומאובחן כאוטיסט בתפקוד נמוך. הוא אינו מדבר ואינו יודע ללכת לשירותים

לבן ג'ול יש הרבה בעיות. הוא עובד בעבודה שהוא שונא,הוא שותה המון ויש לו בן שהוא שטום-אילם\לא מתקשר באידיש.
הוא ואמה אישתו נאבקים ברשויות כדי להכניס את ג'ונה , בנם האוטיסט למוסד פנימייתי שיתאים לו וכן, גם יתן להם קצת חופש מהחלפת טיטולים וניקוי מיטות סביב השעון והם יוכלו להתפנות לטפל בבעיות הנוספות שלהם.
הבעיה הגדולה היא שהרשויות מעדיפות להוציא כמה שפחות כסף ולכן מעדיפות שג'ונה ישאר באיזור ולא יעבו

ממש הופתעתי מאומץ ליבו של המחבר, <mark>ג'ם לסטר</mark>. התרגשתי. הספר "שטום" אינו סאגה דמיונית. אדרבא, הספר מספק לקורא פרטים על התמודדות יומיומית של משפחות שאחד מבניהם/בנותיהן לוקים בתסמונת האוטיזם (שהספקטרום שלה רחב מאוד).
תשכחו מהסטיגמה של "איש הגשם" - שכל אוטיזם מבורך בכישרון כלשהו, ספציפי. לא לכך התכוון לסטר בספרו "שטום". ההיפך מכך. והמצב בלתי הפיך. ההורים מודעים לעובדה שבנם סובל מאוטיזם חמור ושאין כל תק

בארה״ב ישנה תרבות פופולארית כמעט לכל דבר בין היתר גם למאכלים.
ישנם מוצרים שלעולם יעוררו אהדה בקרב הציבור הרחב והלז לא יסכים להחליפו בעד הון שבעולם משום שלכך התרגל כבר עשרות בשנים וזה מה שהוא אוהב.
הדונאטס למשל; צמיגיות, משומנות ומצופות סוכר צבעוני: חום-שוקולד, וורוד-תות, ירקרק-פיסטוק ואבקת סוכר למכביר.
באותה צורה ומסודרות בשורה ואני עוטה על ידי כפפה חד פעמית אותה אני שולפת מקופסת צץ-רץ ואוספת א

מבין כל הפרוייקטים הלא רציניים שאני עושה, כלומר כל אלה שאין אף אחד שמוכן לשלם לי עליהם, היה בחודשים האחרונים קמפיין הבחירות שלי. אי שם בין בחירות מספר 5213 לבחירות 5214 החלטתי שנמאס לי מקמפיינים שמתמודדים עם סוגיות שוליות בחיים והקמתי פייק-מפלגה, רק בפייסבוק ובטוויטר, אבל כזאת שמדברת על הדברים החשובים באמת. למשל על הקושי של מדבקות לסגירה חוזרת של מוצרים לספק את הדבר היחיד שהן אמורות לעשות. או על ה

איזה ספר עצוב, באמת. חשבתי שזה יהיה עוד ספר חמוד וקליל על המוזרות של אוטיסיטים אבל זה כ"כ לא... החיים האמיתיים לפרצוף. מה קורה עם ילד שיש לו קשיים ולא מוצאים לו מסגרת טובה מספיק, מה קורה עם ילד שנמצא בתפקוד ממש נמוך? מה קורה לאמא ואבא שלו? ומה עם החיים עצמם? עצוב ממש. וזו האמת לאמיתה. זה לא "במקרה המוזר של הכלב" וזה לא "פרוייקט רוזי" זה כנראה גורלם של הרבה מאד ילדים ומשפחות שמתמודדות עם הקושי הזה