השכחה וזיכרון

את הספר ירח מעל סואץ, קראתי אחרי שפגשתי את <mark>יוסי עוזרד</mark> מחברו, בתערוכת צילומים של לוחמי המעוזים, אותה הוא הציג בגלריה בפארק רעננה, אליה הגעתי לגמרי במקרה, אחרי שבנסיעה מחדר הכושר שמעתי תוכנית בגלי צהל, בה הוא התארח, לרגל תערוכתו, שציינה 50 שנה למלחמת ההתשה, כמלחמה אבודה בתודעה, כזאת שניסו להשכיח ומי שהיה שם ניסה לשכוח.

המעניין והמרגש עבורי בראיון, הייתה העובדה שבתחקיר לכתיבת ספר

ספר מעולה. לא ידעתי ש<mark>יוסי עוזרד</mark> כותב ספרים וההפתעה הייתה גדולה. ואיכותית. חשבתי שאתקל בעוד ספר היסטוריה שנועד לגלות את "המלחמה הנסתרת" - מלחמת ההתשה. המלחמה שבה העדיפו לא לספור נפגעים ולחשוף את הכישלון המתמשך. המלחמה שהעשירה מספר קטן של קבלנים שהיו מקורבים למקבלי החלטות. המלחמה שהפכה את צה"ל מצבא מנצח שנלחם על ביתו לצבא סטטי שתקוע בתוך בונקרים ומפחד להוציא את האף. ומאז - הכל היסטוריה...
יוסי עוזר

"גשר הדודות הוא מקום מקולל. תראה בעצמך כמה מקרים טרגיים אירעו באזור הזה: ארבעים ואחד הרוגי תל מוטילה. חנה אייזנברג שנסחפה למותה. הקצין אריק שמיר שעל שמו נקרא גשר אריק. גיא גמליאלי, חיל מודיעין שנהרג כשחצה את הירדן בסמוך לגשר הדודות. תוסיף את בריגיטה מילנר ותבין שאני צודק. תראה את האבסורד – גשר הדודות כבר נהרס מזמן, גם המצבה נסחפה. אין גשר ואין בטיח. נשאר רק השם. אחרי כל השנים האלה לא יודעים מי פגע

בילדותי קראתי מוקדם ומהר. בקצב הקריאה שלי סיימתי את הספרים המתאימים לילדים בגיל מוקדם למדי. לאחר מכן הסתכתסכתי עם הספרניות בספריה השכונתית שמיאנו לתת לי את הספרים שרציתי לקרוא בתואנה שלא אבין אותם. מכאן שנשארו לי רק הספרים שהיו בבית. אבא שלי שאהב מאוד היסטוריה וצבא, אך למד כימיה לצורך הפרנסה, מילא את המדפים בספרים שאהב. וכך יצא שקראתי את עוז 77, אילו נוצחה ישראל, זכרונות הגנרל ז'וקוב את בטאון חיל

כבר כתבתי כמה פעמים שאני יותר מתחברת לספר בו עלילה אחת משובחת מסקרנת , דמויות שאני נקשרת אליהן ופואנטה שמעניקה לי עונג של קריאה וכששמעתי שהסופר <mark>יוסי עוזרד</mark> כתב את ספרו הרביעי הסתקרנתי על אף שבנוי מ9 סיפורים קצרים .
כיון שיוסי ידוע בכתיבתו הנוגעת והארץ ישראלית ובנוסף לכריכה המרהיבה אשר הקסימה אותי ביופיה וצדה את עיניי , התמגנטתי והחלטתי לבלות איתו כאפריטיף יחד עם ההפוך שלי את אחה"צ.
הכתיבה בניח

"המלחמה לא פסקה לרגע, פגזים המשיכו ליפול לילה ויום. האויב לא נראה, אבל נוכחותו הורגשה כל הזמן. מבעד לחרכי הירי, עשרות עיניים חיפשו מטרה מזדמנת שתילכד בצלב הכוונת. חיים שלמים התנהלו במסתור משני צדי תעלת סואץ. בצד הישראלי נעו בתעלות וישנו בבונקרים, בצד המצרי הבניינים והצמחייה שימשו הסוואה. שמש המדבר יקדה ושרפה את נוף הטרשים. פגז התפוצץ ברעש מחריש אוזניים. צרור מקלע חלף בשריקה צורמת מעל הראשים. בזחל"

אתחיל בהמלצה מה שאין לעשות בספר זה: להתיחס ברצינות לכריכה האחורית של הספר.
כל מה שכתוב שם הוא הקליפה שמכילה את התוכן, המירקם והצבע של הסיפור, הדמויות והעלילה.
הספר מדבר על הקיבוץ בכלל כפי שהוא משתקף בחיים ב" מישמר הצפון ", בעמק החולה. שהוקם על ידי יוצאי גרמניה, חברי מפ"ם והשומר הצעיר.
הסיפור משתקף בעיניים של בן קיבוץ - אורי דולב, שעובר תהפוכות , של הזדהות עם הקיבוץ, השתתפות בצבא בתפקידים קרביים

בכתיבה זורמת מצליח <mark>יוסי עוזרד</mark> (תוך כדי שהוא מעצבן אנשים רבים מקיבוץ מסוים, זה בטוח) לתאר את חיי הקיבוץ של פעם והתגלגלותו לכדי הקיבוץ של היום, בלי שיפוטיות מיותרת ומצליח להימנע מהקביעה המיותרת שרבים אוהבים לקבוע- "קיבוץ זה טוב!/ קיבוץ זה נורא!" ומשאיר את הקורא/ת עם מספיק מרחב למסקנות עצמאיות.
המרחב הפתוח שהשאיר עוזרד בין החיים האמתיים לבין הבדיה הוסיף רובד צבעוני ומשעשע לסיפור.
ספר מומלץ, אם כי

לא התחברתי. זה אחד הספרים היחידים שהפסקתי את קריאתם ולא המשכתי. כמי שחווה כבן קיבוץ את מה ש<mark>יוסי עוזרד</mark> חווה, זה פשוט שיעמם אותי ולא חידש לי דבר, מה עוד שהדמויות ברובן סטריאוטיפיות. יתכן שמי שלא גדל בקיבוץ ולא חווה את זה - ספר זה יעניין אותו - אותי זה ממש לא.