לפעמים אני שואל את עצמי למה אני כל כך נמשך לספרות על גסיסה. למה אני מוצא מרגוע בקריאה על גוססים. יתכן שהתשובה נעוצה בחיי, שבחלקים ממושכים מדי היו סוערים מדי וכעת למדתי להעריך את הברכה שבהיות על סף החדלון.

כולנו חרדים ממות הורינו. אבל נדמה שהתרבות הצרפתית הרומנטית מספקת לחניכיה את הכלים הכי פחות כשירים להתמודדות עם הבלתי נמנע, עם הדעיכה והמוות. הרומנטיקה הצרפתית הנאיבית, נראית כעומדת דהומה מול תו

מחד נכחתי כשהורי סעדו את הוריהם
שדעכו מדמנציה ואלצהיימר
מאידך לא זכרתי כלל שקניתי את הספר הזה
נתקלתי בו כשחיפשתי את רולאן בארת
במדף הספרים שלי
דבר גרר דבר אחר והספר הזה נקרא בשבוע אחד
כתוב תמציתי
<mark>אנני</mark> יכולה היתה לסחוט הרבה יותר
רגש מהקוראים שלה
היא נעה בתחום של לכתוב על אמה
על עצמה
היא מרגישה ואמא שלה דועכת היא עושה ככה
ואמא שלה דועכת
תהליך הדעיכה
ההדרדרות קורית במקביל לחייה שלה
ולכ