לפעמים ספרים הם כמו אהבה ממבט ראשון, או נניח דייט מוצלח במיוחד. שמעת עליו מחברים, ראית תמונות שלו, יש לך מידע בסיסי עליו, וברגע שאתם נפגשים – זה פשוט זה. זה מה שהיה לי עם הספר המופלא הזה – נתקלתי בכמה ביקורות עליו, ידעתי מה הנושא ופשוט ידעתי שאתאהב בו באופן מיידי. הוא הצחיק אותי, ריגש אותי, עניין אותי, משך אותי ומהעמוד הראשון ידעתי שזה זה. אהבה מעמוד ראשון.
והאהבה ממבט ראשון הזאת קשורה גם לנושא ה

הנטייה הטבעית שלנו כבני אדם היא לצפות מאחרים להתנהגות תואמת מגדר, לא משנה כמה שוויניים נגדיר את עצמנו. הרי כבר מילדות מחנכים אותנו שהבנים משחקים בכדורגל, הבנות אוהבות לטפל בבובות, הבנים הם חזקים והבנות הן עדינות. אני זוכרת את עצמי בגיל מאוד צעיר מתנהגת בדרך המצופה מבנות בכדי לקבל פידבק חיובי מההורים או מהמורים שלי, כי למדתי שבכל פעם שאני מפגינה חיבה וחמימות אני מקבלת ליטוף ומילה טובה, ולעומת זאת ב

התחלתי לקרוא את הספר, ומשהו בהתחלה שלו דשדש. לא התניע. וידעתי שהנטישה בדרך, והיא אכן הגיעה. התחלתי ספר אחר, אבל אז נתקלתי בסקירה של אסיה, וקראתי את המילים האלו:"הרגשתי שהספר הזה מרכך את הלב שלי והופך אותו לעדין יותר מעלה כותרת, מציף אותו באהבה מעל ומעבר לכל היגיון." ואני יודעת מה זה כשהלב מוצף אהבה, כזו שספר מרגש הוא הגורם לה. היו לי כמה וכמה כאלו בכל שנותיי כאוהבת ספרים. וזה היה הרגע בו החלטתי לח

****





טכנולוגיה זה נפלא.

יש כל כך הרבה דברים שיכולים לקרות עכשיו, עם כל ההתפתחויות האדירות שיש מסביב. אם הייתם שואלים אותי מה הייתי רוצה שיתאפשר טכנולוגית, הדבר הראשון שאני יכול לחשוב עליו מהשרוול, זו האופציה הקורצת כל כך, לבחור ברגע שעשיתי בו בחירה שגויה, נגיד רמזתי בקלות-ראש למישהי חשובה בחיי שהחולצה החדשה שלה לא מחמיאה לה במיוחד - וללחוץ (מטאפורית, מטאפורית) - ctrl+Z, או בעברית "U

"להתראות בינתיים" הוא סיפור רגיש ועדין על מקומות אפורים, בהם הטכנולוגיה מקדימה את החברה ועדיין אין שום רגולציה בתחום. בתוך הכריכה האופטימית בה מופיעים דגמי מטוסים (שאת הקשר שלהם לעלילה יגלה כל מי שיקרא בספר זה) מסתתר אחד הספרים המסקרנים והטובים ביותר שקראתי.

העלילה- סם, חנון מחשבים שעובד בחברת היכרויות מתייאש מהטכנולוגיה הקיימת, שבכלל לא מתרכזת בדברים החשובים. באמצעות הידע הטכנולוגי הרב שצבר

הסיבה שסיפורי אהבה ספורים בלבד הם תוצר של אתרי הכרויות אינטרנטיים, היא שכולם משקרים. במקום לענות על השאלון בכנות, המשתמשים מחשבים איך הם רוצים להראות בעיני אלה שיראו את הפרופיל שלהם, משקרים ונדונים לעולם לדייטים משמימים עם בני זוג שכלל לא מעניינים אותם. הספר עוסק בזה וגם ביחס שלנו אל המוות. באי האמון האנושי שמתישהו נמות, בזכרונות, באבל, בכעס ובהשלמה.

<mark>פרנקל</mark> דחסה לתוך הסיפור שלה די הרבה. סם ממצי

פעם היה לי ולאישי פרוייקט משותף. כתבנו בעיתון המקומי מדור של סקירות ספרים כפולות. קראנו לזה "בי-קורת", בכל מדור הופיע ספר אחד, ושתי סקירות. בדרך כלל הסקירות נתנו שתי נקודות מבט על הספר, לפעמים הן התנגשו, ופעם אחת העורכת שאלה אם אנחנו בטוחים שקראנו אותו ספר. אחר כך העיתון נסגר, ואיתו גם המדור. אבל לפעמים אני עדיין אמביוולנטית בקשר לספרים שקראתי, ורואה אותם משתי נקודות מבט. אז הנה אזהרה: זהירות! ביק

איך אנחנו צריכים לזכור את האהובים עלינו שמתו? ואולי אנחנו בכלל לא צריכים לזכור אותם? אולי אנחנו צריכים להמשיך בחיים שלנו ולהשאיר את הזיכרון מאחור? כשסבתא של מרידית מתה מבקשת מרידית מהחבר שלה סם, גאון מחשבים, לתכנן תוכנה שתאפשר לה להמשיך בשיחות וידאו עם סבתה. ברור למרידית שהיא תדבר עם תמונה וזכרון ואין ממש באותה שיחה, אבל שיחה באופן הזה תוכל לעזור לה להיפרד. סם יוצר תוכנה כזאת, ועל ההמצאה הזאת 'קופ