מצחיק איך את יכולה ללמוד על כל מיני דברים שקרו בצד השני של העולם, אבל על עכו, זאת שהיתה שני מטר ממך בזמן שגדלת, שכשמתארים את הסמטאות, המסגדים והנמל שלה את בכלל לא מדמיינת אלא רואה אותם כפי שהם מול העיניים, את לא יודעת הרבה.

הייתי יותר מפעם אחת במסגד אל ג'זאר. גם ידעתי שהפירוש המילולי של אל ג'זאר זה הקצב ובאופן כללי ידעתי שהיה אכזרי, אבל זהו. לא היה לי מושג מתי ומי זה ולמה. לא התעניינתי. ואפילו

לך לעכו

בילדותי, כשאחד מהילדים ממש לא בא לי בטוב, הייתי קורא לעברו בקול רם, לך לעכו. הכוונה שלי הייתה שיאשפזו אותו בבית המשוגעים שבעכו, עליו למדתי מהורי שגם הם השתמשו בקללה הנוראית הזאת בינם ובין עצמם, אותה הם איחלו לאנשים שלא היו אהובים עליהם במיוחד.

עברו שנים רבות, ויצא לי להיות אורח עיריית עכו, יחד עם מנהלי מחלקות אחרות מרחבי הארץ. שם במפתיע ביקרתי לראשונה במקום שבעבר היה בית המשוגעים של

זהי ירושלים של הצפון עבורי. לסמטאותיה הצרות והעתיקות כוח משיכה מיוחד, הן ממלאות אותי היפעמות מיוחדת, מציתות את דמיוני המתמסר בקלות ושוקע אל דברי ימיה של העיר הקסומה. מבואתו של השוק הנושן מזמינה אותי לתוך מסע במסדרון המתפצל לענפים ומשכר אותי בבְּשֹומֶת הדגים והתבלינים שריחן נישא באפי ימים רבים אחר כך. אני מצטער קמעה כשדרך היריד מסתיימת אך לרגע, רק על מנת להתעודד שוב, שהרי העיר תגלה לי יותר משכיו

ללמוד ולהכיר את הסיפורים על אנשים וההיסטוריה של מקום, שלא היה ידוע לי הרבה עליו, בצורה מעניינת ומרתקת, ככזו שאינה מכניסה לסוג של ערפול חושים ופיהוקים תכופים, כזכור מימי שיעורי ההיסטוריה הדי משעממים, זה פשוט תענוג. במיוחד כאשר ההנאה אינה כרוכה במחויבות שבלזכור שמות, אירועים, תאריכים, מקומות והצורך לשנן, לשנן ולשנן...

<mark>עלא חליחל</mark> כותב על עכו הנצורה של שלהי המאה ה- 18. שליט עכו הוא אחמד פאשה אל ג'זא

אם אבקש אתכם למנות כמה שמות של סופרים ערבים אתם מכירים נראה לי שאתם תענו לי: נגיב מחפוז, אמיל חביבי וסייד קשוע - אלו השמות שאני לפחות שמעתי עליהם מתוך התעניינות אישית שלי בספרות הערבית אבל למה שלא תזכירו את <mark>עלא</mark> חליאל? למרות שהוא יותר מן הראוי להיכלל בין הגדולים שביניהם, לולא ראיתי את ההצגה "הרעלת זעתר" בפסטיבל לתיאטרון אחר בעכו (אותו פסטיבל המתקיים ברובע העתיק של העיר מדי שנה) קשה לי להאמין שהייתי

הספר כתוב נפלא. התרגום מערבית לעברית מצוין. הסיפור ההיסטורי ידוע לכל. מה שנותר הוא לכתוב רומן שישקף את הדמויות הפועלות ואת החברה דאז, וזאת בהתבסס על מסמכים היסטוריים. <mark>עלא חליחל</mark> עושה כל זאת בהצלחה. הסיפור חושף את מהלכי הקרב דאז - השנה היא 1799. הרבה מאוד השתנה מאז. במיוחד אמצעי הלחימה. אבל מה שמייחד את הספר הוא השימוש בתושייה של שני הצבאות היריבים, החיילים של פאשה אל-ג'זאר ("הקצב" בערבית) והלוחמים

בסוף אני נמשך ומתרגש מספרות ישראלית יותר מהכול. למרות כל הספרים המתוארים בעולם אני מת על הטעם ועל הריח הישראלים שפועמים בחוזקה בכל דף בספר ישראלי. והכי אני אוהב לגלות סופרים חדשים, נועזים בועטים ושלנו. דם אמיתי.
בשבועיים האחרונים נסעתי לעבוד בסין העצומה ומלאת המרחבים, עבדתי קשה, אכלתי טוב, נדדתי מעיר לעיר ונסעתי מספר שעות ביום ברכבות או טסתי טיסות במטוסים ושם קראתי המון, בלעתי ספר ועוד ספר וכול

עוד בטרם מלאו לנפוליאון 30, מצאו שליטי צרפת צורך לשלוח את נפוליאון בונפרט למזרח התיכון וזאת במטרה לעכב את הבריטים בדרכם אל הודו ומהודו. זו היתה השליחות הרשמית, והלא רשמית מדברת על הרחקת איש הצבא השאפתן הזה מהבירה הצרפתית.
ממצרים נפוליאון סב לעבר ישראל, כבש את יפו בקלות, את חיפה ורצה להמשיך לעיר הנמל הבאה, בה באופן טבעי יחנה ויישכן את צבאו, עכו. אלא שבעכו חיכתה לו עיר בצורה שעל ביצורה עמל דה פליפו

כדי לקרוא את הספר של <mark>עלא חליחל</mark> צריך להיות במצב נפשי שמנטרל תחילה כל יחס פוליטי /פטריוטי כלפי אמירותיו על הגירוש , על הציונוץ ,רק לאחר מכן ניתן להתחיל ולהנות מכתיבה מצויינת.

מדובר בספר לא קל לעיניים של יהודי-ישראלי.
הספר כולל סיפורים קצרים המסמלים את הנרטיב הפלסטיני, את תחושת הפליטות והניצול של היהודים, הוא כולל ביקורת כלפי הגבר הערבי, כלפי הדת (החיגאב שאיתו אמורות לשחות נשים ערביות בים, ובסי