בשעת ערב מאוחרת (הבדלי שעות) קיבלתי שיחת טלפון מאיש לא מוכר.
"מדבר <mark>רוהינטון מיסטרי</mark>, יש לי הצעה בשבילך".
"אני מקווה שלא מדובר בהצעה שאי אפשר לסרב לה", עניתי, ופשפשתי בתאים הכי שכוחים במוחי לתור אחר השם הלא מוכר. "אתה יכול להזכיר לי בבקשה..."
"אני הסופר של הספר שרכשת בשבוע הספר וטרם עשית בו שימוש."
הסתכלתי סביב כדי לבדוק אם איזו מצלמה זעירה טמונה במסגרת של תמונה או באחת המנורות שבבית. "קניתי הרב

מאין אנשים שואבים את תעצומות הנפש שלהם, בתוך חיים שכוללים רק מפולת של צרות, להמשיך הלאה אל היום שלמחרת? לנסות ולהמשיך לצבור רגעי אושר קטנים? לחפש ולמצוא את התקווה שתפעם שוב בעורקים, וכל זאת רק כדי ליפול שוב מכובד של צרה נוספת , נוראה מקודמתה? מהו הכוח, שמכריח בני אדם באכזריות פשטנית, להמשיך להיאחז בחיים בכל מחיר, לשרוד מיום ליום, גם כשנדמה שאנחנו נהיינו בובות המריונטה של העולם והחיים רק חובטים בנו

עוד ספר נפלא של <mark>רוהינטון מיסטרי</mark>. סופר שכל פעם מחדש מצליח להמם. לפני שנים שוטטתי בהודו במשך חדשים אחדים עד היום קשה לי להסביר או לתאר באופן ממצה את תת היבשת הזו. רוהינטון מצליח. הוא מיטיב לתאר את הכאוס הבילתי אפשרי הזה, כאשר כל הבלאגן נאחז בעוגן שפוי אחד בשם גוסטד נובל (כשמו כן הוא). פראות שחיתות הזנחה טירוף עוני יאוש יופי חמלה אהבה ואצילות הכל בקלחת אחת - הודו.
שום דבר אינו צפוי, וכלום אינו מובן

"כל הודי אומלל - אומלל בדרכו שלו"

הנה הודו, כמיליארד ו-300 מיליון נפש. מיליוני עניים מתגלגלים ברחובות, מיליוני הומלסים שמפריעים להתגלגל ברחובות, מיליוני מזוהמים עם גוגול חיידקים, מיליוני נערי חידות בלי תשובות, מיליוני עלובי חיים מחפשים איזה ויקטור הוגו שיתייחס אליהם, מיליוני -

בסדר, אני מודה, גם עלי המספרים האלו גדולים מידי.
בואו נעשה זום-אין:

הנה אישוואר ואחיינו אום, מתגלגלים ברחובות ה

אם הייתי צריכה לבקר במקומות רק על סמך קריאת ספרים אז על פי ספר עוצמתי זה לא הייתי מגיעה להודו אפילו בטלפתיה. אבל חווית מקומות דרך קריאת ספרים אינה אותה חוויה בעיני מטיילים וכל שכן בעיני המקומיים.

הרבה לפני <mark>רוהינטון</mark> ו"איזון עדין" (וגם אחריו), הודו נאבקת על הישרדותה ומחפשת למצוא את האיזון שבה מיום עצמאותה. איזון בין קדמה לנחשלות, בין צמיחה לעוני רב, בין תקווה לייאוש. בימינו כשמחאות חברתיות לא כ

את הודו פגשתי לראשונה לפני חמש שנים כאשר המונית הרועשת משדה התעופה זרקה אותי בכניסה המאובקת של המיין באזר בדלהי. היה חם ,ריחני , מלוכלך ורועש להפליא. מולי עמדה פרה חומה שהרימה את זנבה לכבודי והשתינה , ילד עם בעיית עור קשה רץ אלי עם יד מושטת והונס על ידי מוכר תופים גיבן שניסה למכור לי את מרכולתו, בצידי הדרך ישבו אמהות עם תינוקות מזובבים ובקשו נדבה, הזעתי , הצ'ימידן היה כבד לי על הגב והפה שלי היה מ

ספר רגיש ויפה על משפחה המתמודדת עם נטל של אב מזדקן החולה בפרקינסון. בספר זה, כמו גם בקודמו, "איזון עדין" <mark>רוהינטון מיסטרי</mark> מציג את הודו כמו שהיא, ללא קיטש וזיוף והתוצאה מעוררת השתאות וחלחלה. לדעתי האיש ראוי לפרס נובל לספרות.
נתתי לספר רק ארבעה כוכבים ולא חמישה היות שהוא נופל באיכותו מ"איזון עדין", אך עדיין זהו ספר מצוין.

קראתם את התקציר לספר הזה?
בין אם כן ובין אם לא, מוטב שנעשה זאת יחד:

"<mark>מיסטרי</mark> כותב בתשוקה עזה, וביצירתו ניכרות האבחנות הרחומות והנוקבות ביותר על המצב האנושי, מה שהופך אותו לאחד הסופרים המסעירים והחשובים של זמננו בשפה האנגלית."

נכון. <mark>מיסטרי</mark> כתב את "איזון עדין" והעובדה הזאת לעולם תעמוד לזכותו. "איזון עדין" הוא ספר מעולה שהקריאה בו היא אכן חוויה מסעירה. באיזון <mark>מיסטרי</mark> בזק על גיבוריו כמות שווה של

תקופה קשה בהודו, תהפוכות בשלטון, כבודו וחירותו של האדם נרמסים ברגל גסה.
מתנגדים נעצרים, ואף דינם מוות.
רבים נשלחים כנגד רצונם לעבודות קשות וללא תשלום.
העניים גרים ברחובות, ואם שפר מזלם הם גרים בבתים לא ראויים לאדם בשכונת עוני.
הממשלה מנסה בכל דרך למגר את העוני, היא בוחרת בדרך של הריסת השכונות ללא כל התחשבות
במשפחות שנותרו ללא קורת גג.
הממשלה נלחמת בגידול האוכלוסייה ע"י עיקור וסירוס כנגד רצ