כשקראתי את "אין לי מושג איך היא עושה את זה" הייתי בערך בגיל של קיית, גיבורת הספר. או אם לא בגילה - בסטטוס דומה בחיים: אמא טריה יחסית לשני ילדים.
האם הזדהיתי איתה לחלוטין?
לאו דווקא.
<mark>אליסון פירסון</mark> ציירה מציאות של שחור ולבן: או שאת אשת קריירה עסוקה עד בלי די, עם ישיבות עבודה אל תוך הלילה, כל לילה, וטיסות בלתי פוסקות לחו"ל, או שאת עקרת בית שמקדישה כל רגע פנוי לילדיה.
ואם זה לא מספיק מסובך, סביבת

אני בת ארבעים ושבע תיכף, ועובדת. להבדיל משנות עבר שבהן העט נפל מהיד בשעה 15:05 כדי לנטוש את המשרד ולמהר באוטובוסים למטפלת ולצהרון, עכשיו עיתותי בידי. כלומר אני יכולה להקדיש עיתות רבות יותר מהן לטובת המעסיק שלי, ולהישאר גם עד 17:00 או 18:00 אם צריך. האם זה הופך אותי עצמאית יותר? חזקה יותר? מרוויחה יותר?

נראה שמוצאי יום האישה הוא זמן טוב לכתוב על הספר הזה.

כמה קשה זה כבר יכול להיות, לכתוב ספר

כבר מזמן רציתי לכתוב ביקורת על הספר הזה אבל בחודש האחרון הקטנה היתה חולה שלוש פעמים, עם הגדולה הייתי במרפאת סכרת, אירגנתי לה יום - הולדת, בעלי שבר צלע כך שהפכתי להיות ההורה המתפקד היחיד, אנחנו עוברים דירה, ועד עכשיו הייתה חופשת חנוכה. אני מפחדת להיכנס למחשב ולראות את כל האימיילים המעבודה. סוף סוף אני מתיישבת לכתוב, כששופרת הטלפון בידי, מחכה למענה מביטוח לאומי.
אז איפה היינו? אה, כן, ביקורת.

הס

זה ספרה השני של <mark>אליסון פירסון</mark>, שמספר את קיית כמה שנים מאוחר יותר, אחרי עלילת הספר הקודם. קיית כמעט בת חמישים.
קיית סובלת מהתסמינים של הגיל, מהניכור של שני ילדיה המתבגרים ומהשינוי העיסוקי שעובר על בעלה, שרוצה להפוך למטפל ולכן עכשיו עובר סטאז' וטיפול וסדנאות או במילים אחרות - חסר הכנסה. תוסיפו לזה הורים מתבגרים עם בריאות רופפת, ותקבלו את סיר הלחץ שבו אמורה קיית לפעול.
הספר מתאר בהומור את האירועים

"נכון שהוא חתיך?"
ישבתי על המיטה בחדר של בת הדוד שלי. היא ישבה על השטיח, ועיינה במעריב לנוער.
"מה? מי?"
לדמות בתמונה היה ז'קט נוצץ, שרשרת זהב שכתוב עליה NORA, ושיער שחור, ארוך ומטופח, ואם הסתכלת היטב יכולת לראות גם איפור על הפנים. במילים אחרות, בכלל לא הייתי בטוחה שמי שמופיע בתמונה זה "הוא". אל ה"חתיך" לא הגעתי בכלל. לא שזה הפריע לבת הדוד שלי.היא הפכה את הדף.
"תראי איך הוא יושב כאן, איזו פוז

אין לי כל כך מילים לתאר איך היא עושה את זה
אבל זה מופלא, היא כמעט להטוטנית בקרקס, אין מה להגיד, רק מלקרוא על סדר היום הלחוץ של קטי נכנסים לחרדה ולמתח.
איך היא יכוה לתמרן עם עבודה שדורשת כ"כ הרבה מזמנה.
אין לי מושג אם הכל קורה בשם הפמניסטיות או לא, אבל אין לי ספק שגם אם כן, זה הלך רחוק מידי, הילדים לא אמורים לגדול ע"י מטפלת, תהיה אוהבת ככל שתהיה, לילדים דרושה אמא, אמנם לא במשרה מלאה, גם היא נדרש

בתקציר כתוב שהספר "מצחיק עד דמעות ועצוב עד כאב". בביקורות פה כתבו שהוא משעשע. לא ממש מצאתי בו את החלק המצחיק...
בזמן האחרון יש דיון רחב על נשים בהתמודדותן עם משרה מלאה (ויותר) ותובענית בתחומים שנחשבו ל"גבריים" לפני 30-50 שנה. רבות נכתב על אמהות עובדות, כמו גיבורת הספר.
סיטואציות רבות הכעיסו אותי בנכונותן, מתוך ניסיוני או מתוך סיפוריהן של חברות או חברות לעבודה (ועל הספר הזה בכלל המליצה המנהלת של

ספר טוב שהיה לי כיף לקרוא. בתור אמא נשואה + שלושה ועובדת במשרה מלאה הרגשתי הזדהות לגיבורת הספר והרבה קטעים היו בעיניי מצחיקים.

שני ציטוטים ש'תפסו' אותי ורציתי לזכור אותם עוד בעודי קוראת – "'תראי קייט', אמרה ג'יל 'הם מתנהגים כאילו הם עושים לנו טובה שהם נותנים לנו לחזור לעבודה אחרי הלידה. אנחנו משלמות את המחיר - לא עושות גלים, לא מראות שהחיים שלנו השתנו לתמיד. אבל תזכרי תמיד שאנחנו עושות להם טובה

מעצבן, מעצבן, מעצבן...
ספר שאמור להראות את החיים הקשים של האשה המודרנית: הגאגלינג הבלתי אפשרי בין ילדים וקריירה בתיבול של רגשי אשמה.
התוצאה: ספר שבעיני הוא בלתי נסבל.
לא קליל ולא בטיח.
הגיבורה נתפסה בעיני כמישהי שאני לא רוצה להיות חברה שלה בחיים האמיתיים... בעצם גם לא להכיר אותה.
והכל טרחני ומנסה כל כך להיות משהו שהוא לא.
וגם הסיום צפוי.
לא לטרוח..