****


אנחנו לא יודעים כלום. אנחנו מוצפים, יש לנו הכול. יש לנו מוצרים - כמויות, המון מכל דבר, גאדג'טים, אייפדים, שורות שורות של שמפואים בכל הריחות הטובים בעולם, ומבחר גבינות מטמטם, ומאתיים ערוצים ואינסוף בחירה ושפע פשוט אידיוטי של דברים, ואנחנו יכולים לצאת ולבוא, לכתוב ולקרוא, יש לנו זמן, ויכולת להגיד את דעתנו, לכתוב ביקורות, אפילו להפגין. יש לנו. אילו התבקשתי להגדיר את תקופתנו במילה אחת ויחידה

****



יש לי שלושים שנה, גיב אור טייק, עד הפנסיה. ואני שוגה באשליה הרווחת שאחת הבעיות הכי גדולות שלי היא למצוא תעסוקה בשלושים השנים הבאות. אני מפריש כספים לכל מיני דברים שנקראים "קרנות השתלמות", ו"קופות גמל" בשאיפה המשונה והנאיבית להפליא שכשאפרוש בסביבות גיל שבעים, יהיה לי כסף לחיות, חוץ מה-1700 שקל שאקבל כקצבת זקנה מ"ביטוח לאומי".

כל ההפרשות והחסכונות האלה מתבססות על הנחה אחת, משמעותית ור

<mark>מרגרט אטווד</mark> היקרה אמנם כבר לא צעירה, בת 74 נכון לעכשיו, טפו, טפו, טפו, עד 120, אבל היא טיפוס טכנולוגי ומעודכן ביותר. הידעתם שהיא המציאה ואף רשמה פטנט על מכשיר שנקרא long pen המיועד לאפשר לסופרים לחתום על ספרים ממרחק בביתם הנוח, מוזר לא? בכל אופן, גברת אטווד בהחלט בקיאה ברזי הטכנולוגיה, האינטרנט והמדע המתקדמים ביותר ובקיאות זו בשילוב השקפותיה המאוד לא מפרגנות על האנושות גרמו לה לרקוח את אחת הדיסטופ

#
<mark>מרגרט אטווד</mark> היא סופרת מגוונת מאד. היא כותבת סיפורים קצרים וגם רומנים ארוכים. סיפורים עכשוויים, רומנים היסטוריים וספרות בדיונית על גבול – לעתים מעבר לגבול – של הפנטזיה. כתיבתה אוטוביוגרפית אם כי היא לא בוחלת בהמצאת סיפור שיתאים לביוגרפיה... והיא כותבת ביד בוטחת בלי להצטעצע במסרים מצועפים.

הספר הזה כולל קטעים שכולם, כנראה, אוטוביוגרפיים, המצטרפים לסיפור שהוא גדול מסך חלקיו. האווירה היא קצת סור

מאז ששמעתי על הסדרה של HBO שזכתה בפרסים רבים וגיליתי שהיא מבוססת על ספר, רציתי לקרוא אותו. קראתי באינטרנט על מה זה "סיפורה של שפחה" והבנתי שצריך בגרות מסוימת כדי להעז לקרוא. בכוונה תמיד דחיתי את הקריאה של הספר הזה, כדי שאבין אותו כמה שיותר בעתיד כשאהיה בוגר יותר. חלפו 3 שנים והחלטתי שהגיע הזמן, והעזתי לקרוא את הספר (בשבילי זה דרש אומץ).

הסיפור הוא דיסטופי ומתרחש ב"רפובליקת גלעד" - דיקטטורה צבאי

"קורדליה מביאה מראה לבית הספר. זאת מראת כיס, מאלה הסגלגלות, הקטנות והפשוטות ללא מסגרת. היא שולפת אותה מכיסה, מחזיקה אותה מולי ואומרת: "תסתכלי על עצמך! פשוט תסתכלי! הקול שלה מלא גועל, כאילו נמאס לה, כאילו הפרצוף שלי, לגמרי בכוחות עצמו, זמם מזימות, הלך צעד אחד רחוק מדי. אני מביטה במראה אך איני רואה דבר יוצא מגדר הרגיל. זה סתם הפרצוף שלי, עם הכתמים הכהים על השפתיים במקומות שבהם נשכתי וקילפתי את העור"

בכתיבת ביקורת על ספר שהוא אוסף סיפורים קצרים, צריך לדעת לדייק. לשפוט את הספר, על מיכלול סיפוריו. בתחילה הייתי סבור שיש לשפוט את הספר על פי "הרושם הכללי" שלי ממנו, אבל ידעתי שאם אשתמש בשיטה זו, וודאי הייתי בסופו של דבר נוטה לתת לו ציון שקרוב יותר לחמישה כוכבים מאשר אחד, בין היתר מהיותי סלחן, וותרן, ואחד שכשהוא חוזר מטיול שהיו בו הרבה כאבי ראש ונידנודים ושואלים אותו איך היה, הוא יגיד שהיה מעולה רק ב

"כל הילדות מתוקות באופן דומה זה לזה. אך הילדות האכזריות- אכזריות הן כל אחת על פי דרכה" (פראפרזה שלי לציטוט של טולסטוי).
אם יש גן עדן, ויש גיהנום- אני הולך לגיהנום חברים. זו עובדה שברורה לי לגמרי כבר הרבה הרבה שנים, מאז הייתי בכיתה ג'. בכיתה ג' ארגנתי חרם על בן כיתתי, אמנם החרם שלי היה תגובה לחרם שהוא ארגן כנגדי, העניין הוא שהחרם שלי הצליח והוא בסופו של דבר עזב את בית הספר. מאז התנצלתי מספר פעמים,

סוף סוף זה קרה. הספר השלישי והאחרון בטרילוגיה הדיסטופית המופתית של הסופרת הקנדית המבריקה <mark>מרגרט אטווד</mark>. דיסטופיה כה מבעיתה שלעומתה דיסטופיות וותיקות כ"1984", "עולם חדש מופלא" או "בעל זבוב" נקראים כסיפורי ילדים תמימים. שש שנים לאחר "שנת המבול" ותשע שנים לאחר "בז וניאלה" מגיעה לסופה אחת מהטרילוגיות השנונות, החכמות והמצמררות שנכתבו אי פעם, לא מומלץ לנשים הרות או לרכי הלב!

"אדם האחרון" ממשיך מיד את