#
רוב הספרות העברית – שאני קוראת מעט ממנה – נראית לי כמו ספרים ששובטו מאותו מקור גנטי. סיפורים על משפחות לא מתפקדות, על נערים מוזנחים, להט"בים (בארון, אומללים, יוצאים מהארון, אומללים). חיבוטי-נפש מוסריים (אומללים...) הטיות משונות של השפה שנועדו להדגים מהורהרוּת ופיוטיוּת, שימוש בשפה בוטה כדי להדגים אומץ ויציאה מהקווים. והמון הגיגים. במקום סיפור, יחד עם הסיפור. [מסכימה איתכם. הבורות שלי ניכרת. אול

סליחה ומחילה.
סליחה ממי שהגיב ועכשיו התגובות שלו תלויות באוויר,
וסליחה בעיקר מהסופר, <mark>ירון פריד</mark>, שבסך הכל כתב ספר חמוד ונחמד שנהניתי לקרוא.
נתתי לספר ציון טוב אבל הביקורת הייתה מלגלגת מרושעת. זה הכביד עליי ולכן החלטתי לגנוז אותה.

הבמה כחיים

בר ביתי הצעירה החליטה לפתע להיות שחקנית תיאטרון (לכן אתם לא שומעים ממנה יותר בסימניה, כי סדר היום שלה, אינטנסיבי להחריד, משמונה בבוקר עד עשר בלילה אצל יורם לוונשטיין).

מה מיוחד בבר, בחורה צעירה ושאפתנית המבקשת להגשים חלום באמצעות בימת התיאטרון?

בר הגשימה חלום ילדות, להיות רקדנית כשהפכה לרקדנית מקצועית, בלהקת מחול מודרני. במקביל לריקוד, בר עבדה להשלמת הכנסה, כסדרנית בתיאטרון ה

אני קורא לא מעט, אבל כותב מעט ביקורות, ראשית, כי אין לי זמן. שנית כי אין לי משהו חשוב או מעניין להגיד אפילו לעצמי שלא לדבר על מישהו אחר, שלישית כי יעל הר כבר כתבה על הספר, משהו הרבה יותר חכם, מעמיק ומשובב את הנפש, אבל כל כך נהניתי מהספר הקליל והמשעשע הזה, (לטעמי האישי אנשים לא מבינים כמה קשה לכתוב ספר קליל ומשעשע, הרבה יותר קל לכתוב ספרים "רציניים") ויעל עוד לא כתבה עליו אז יאללה החלטתי לכתוב.

אם אקח בהשאלה משפט מתוך הספר - "פעם בדור, אם לדור הזה יש מזל, מפציע כישרון כמו של חביבה רוז - אוכל לומר שפעם בדור, אם לדור הזה יש מזל, מפציע כישרון כתיבה כמו של <mark>ירון פריד</mark>. בתוך שלוש שעות גמעתי בהנאה גדולה את עלילותיה של חביבה רוז בעולם התיאטרון. היא שחקנית מבוגרת נטולת גיל, שאף אוסרת על בנה שאת שמו לעולם אינה זוכרת, להזכיר שהוא חוגג ארבעים, כדי שלא יוכלו להעריך בת כמה היא (עד שהוא מתרצה ואומר, בסד

כשניגשתי אל הספר בהתחלה הייתי בטוח שאני הולך לקרוא ספר טיסה קליל ומצחיק ושאולי אני לא אתחבר בגלל שהוא יהיה "זול מדי". הייתי צריך משהו קליל ומצחיק כי עבר עלי סופ"ש מתסכל שהתחיל בחופשה והסתיים ברכב שנגרר אל המוסך ואני עם מספר תיקים ומזדוות שהייתי צריך לחזור בתחבורה ציבורית בשבת חזרה הביתה.

הספר מתחיל בהצגתה של חביבה רוזן "האמא" של התאטרון הישראלי הציבורי שגם בגיל 78 עדין לא יודעת שובע ורק רוצה ל

חביבה רוז היא שחקנית ענק, יחידה בדורה, דיווה מלכותית, כוכבת על גם בגילה המופלג. על הבמה היא לא משחקת את הדמות אלא ממש נכנסת לתוכה. היא-היא הדמות עצמה. הזדהות מוחלטת, שחקנית טוטאלית.
אבל במובנים רבים היא גם, איך לומר, בנאדם די חרא.
נערצת אבל גם עוקצנית, צינית, מביטה על העולם מלמעלה. חסרת בושה ולא עושה חשבון. היא הכוכבת רבת הזכויות ומי אתם בכלל. משבשת (בכוונה או שלא) שמות של מכריה כך שקארין הופכת

בקצרה מאוד:
נהדר.
נהניתי מכל רגע בקריאת הספר !!
צחקתי, אפילו בקול.
הומור נהדר.

מסרב לקבל את ההגדרות למטה: "קליל בימי החום".
הוא ספר לכל שעה ולכל עונה לכל מצב.
ובעיקר לבעלי חוש הומור.

״פעם בדור, אם לדור הזה יש מזל, מפציע כישרון כשל חביבה רוז בעולם התיאטרון״. משפט קלאסי מהספר שחביבה רוז (שתנהלו איתה הרבה יחסי שנאה-אהבה-שנאה) יכולה לומר על עצמה. העלילה מתמקדת בעולם התיאטרון על כל חלקיו ואנשיו ובמיוחד בשחקנית הגדולה חביבה, שזוכרת טקסט שלם בקלות אבל מתקשה לזכור לאורך יותר מעשרה עמודים איך קוראים לבן שלה. השגת המטרה הבאה שלה עלולה להתקל במספר קשיים, כאשר אחד מהם מגיע בדמות של שחקנית