הבן השלישי שלי היה תינוק לפי הספר.
כמה הופתעתי כשהוא ינק בהתלהבות, סיים (סיים! פשוט הפסיק, במקום להמשיך לנצח) והלך לישון, כדי לקום שוב אחרי פרק זמן סביר (מעל עשרים דקות זה פרק זמן סביר!) ולהתחיל שוב.
התברר לי, בדיעבד, שהספרים, כל אותם ספרים שמתארים איך תינוקות אמורים להתנהג ואיך לטפל בהם, לא נכתבו על ידי אנשים מרושעים שכל רצונם הוא למרר את חייהם של הורים עייפים ומתוסכלים. הספרים נכתבו על המציאות

לפני שהפסקתי להיות ילדה, לפני שהעולם התחרפן מ"הארי פוטר" ו"דמדומים", לפני שאזרתי מספיק אומץ לדבר עם מישהו שהוא לא בן משפחה או חבר קרוב, לפני כל אלה ורבים אחרים היה לי את הספר הזה.
מהרגע שראיתי את ההקדשה: "לכל הילדים שהרגישו, אי פעם, שהם שונים" (אני זוכרת אותה בבירור אחרי כל השנים האלה), ידעתי שזהו הספר בשבילי. גם ברגעים שהייתי הכי הכי לבד, ברגעים שרציתי להיעלם ולוותר, ידעתי שלפחות יש שותפה אחת לב

רק לאחר שכתבתי יומן קריאה על הספר הזה [שהיה כמה שנים אחרי הפעם הראשונה שקראתי אותו], הבנתי מה בדיוק יפה בו כל כך.
זו בכלל לא העלילה.
הספר נותן הצצה לתוך קונפליקט שאומנם לא קיים במציאות, אך אפשר בקלות למצוא לו מקבילים בחיינו. גיבורת הסיפור היא בת תערובת – חצייה בת אדם וחצייה בת לעם הנסתר - מעין פיות. בין אם זה בקרב בני העם הנסתר, או בקרב בני האדם, היא תמיד תהיה שונה וחריגה ותתקשה להסתגל. נדמה כאי