“לפני שהפסקתי להיות ילדה, לפני שהעולם התחרפן מ"הארי פוטר" ו"דמדומים", לפני שאזרתי מספיק אומץ לדבר עם מישהו שהוא לא בן משפחה או חבר קרוב, לפני כל אלה ורבים אחרים היה לי את הספר הזה.
מהרגע שראיתי את ההקדשה: "לכל הילדים שהרגישו, אי פעם, שהם שונים" (אני זוכרת אותה בבירור אחרי כל השנים האלה), ידעתי שזהו הספר בשבילי. גם ברגעים שהייתי הכי הכי לבד, ברגעים שרציתי להיעלם ולוותר, ידעתי שלפחות יש שותפה אחת לבדידות שלי ולא היה לי אכפת שהיא עשויה דיו ונייר.
אני חושבת שחווית הניכור, היא אחת החוויות הקשות והמעצבות שאדם ובעיקר ילד יכול לחוות. הוא לומד להסתדר לבד, להיות האוזן הקשבת והיד המנחמת של עצמו, לבלוע את הדמעות ומעל לכל לנסות ולהיות כמו כולם, לפחות למראית עין...
כמו סאאסקי, גם אני מעולם לא הצלחתי להעלים את השוני שבי, לעורר מספיק אמפתיה בסובבים אותי, גם כשרציתי בכך יותר מכל, אבל כמוה למדתי להסתפק בעולם משלי, שנמצא "בין לבין" ולאהוב את האנשים שניסו ולעיתים הצליחו לפרוץ את החומות שבניתי, גם אם לא לגמרי הבינו אותי.
פעמים רבות מדי חשבתי שאני קרובה להיות היצור שכולם משפילים ומכאיבים לו, צוחקים עליו ורוצים שיעלם, יגורש, כי הוא לא אחד מ"הם". פעמים רבות מדי הייתי על סף ויתור.
סוף הספר הפך מבחינתי לסוג של פנטזיה, קתרזיס. בדמיוני, עזבתי פעמים רבות (לא לפני שאומר תודה) ל"עיר המלך", עולם שבו כולם שונים וכולנו חיים "בין לבין".
הספר הזה היה ההוכחה הניצחת שאני לא לבד, הרבה לפני שהבנתי שאין אדם בעולם הזה, מצליח וחברותי ככל שיהיה, אשר אינו מרגיש בודד לפעמים.
אילו היה דבר אחד שהייתי יכולה לתת לכל ילד באשר הוא ובמיוחד לילדה אחת קטנה שעדיין נמצאת בנפשי, הרי היה זה הספר הזה, שהציל אותי מתהומות אינספור....”

“הבן השלישי שלי היה תינוק לפי הספר.
כמה הופתעתי כשהוא ינק בהתלהבות, סיים (סיים! פשוט הפסיק, במקום להמשיך לנצח) והלך לישון, כדי לקום שוב אחרי פרק זמן סביר (מעל עשרים דקות זה פרק זמן סביר!) ולהתחיל שוב.
התברר לי, בדיעבד, שהספרים, כל אותם ספרים שמתארים איך תינוקות אמורים להתנהג ואיך לטפל בהם, לא נכתבו על ידי אנשים מרושעים שכל רצונם הוא למרר את חייהם של הורים עייפים ומתוסכלים. הספרים נכתבו על המציאות! רק לא על המציאות של שלושה מתוך ארבעת ילדי...
וכשתינוק לא מתנהג על פי הספר - צריכה כמובן להיות לזה סיבה.
"קר לו" "חם לו" "הוא רעב" "הוא עייף" אלו סיבות למתחילים.
המתקדמים יודעים להגיד ש"כואבת לו הבטן" או "יש לו גזים".
המתקדמים ביותר כבר מבהירים לך שמדובר בכשל חינוכי: את לחוצה מדי, את מפנקת אותו, למה הוא על הידיים כל היום, יש לו הרגלים קלוקלים.
ככה זה אצל אותן אושיות חינוכיות: ההתנהגויות החיוביות של ילדיהם לרוב נראות להם כתוצאה ישירה של החינוך המופלא שלהם, ואילו השליליות - כמשהו מולד, גזירה בלתי ניתנת לשינוי.
והיפוכו, כמובן, אצל שכניהם: שם, ההתנהגויות השליליות הן תוצאה ישירה של חינוך קלוקל, ואילו החיוביות - נו, הם נולדו ככה. הלוואי עלינו.

כנראה שזה צורך אנושי: למצוא סיבה, גורם, נימוק.
באזורים מסויימים של העולם, בטרם הומצאו הגזים, נטו אנשים להאשים בתינוק הבוכה את הפיות:
אלו לקחו, כנראה, את התינוק האנושי השמנמן והישנוני, זה שהתנהג על פי הספר, והחליפו אותו.
בתינוק פיות פגום, בפיה שרצתה לטעום חלב אם, בחפץ מכושף.
לא משנה.
העיקר שיש סיבה.
סיבה לתינוק הזה, שבוכה וצורח ומתפתל ואף פעם-אף פעם לא ישן.

אלואיז מקגרו לקחה את המיתוס הזה ורקחה ממנו סיפור מקסים.
סיפורה של סאאסקי, מוחלפית.
חציה ילדת פיות חציה אנושית, שהוחלפה בתינוקת אנושית מאחר ולא התאימה לחיות יחד עם בני עמה.
כתינוקת היא בוכה וצורחת בלי הפסקה, ומה הפלא. היא מתגעגעת נואשות לחייה הקודמים, חיי הפיות.
אך גם כשהיא גדלה ושוכחת את עברה - היא נותרת לא מתאימה.
היא חצי-חצי, לא מתאימה כאן וגם לא שם.
"בני העם הנסתר" - הפיות שבקרבן גדלה, גירשו אותה כשגילו שאינה מתאימה.
הם מאופיינים כיצורים נטולי אמפתיה או רגשות חברתיים כלשהם.
לא מרוע, היכולת הזו פשוט אינה קיימת אצלם.
הם אינם אוהבים או שונאים, אינם חומלים או מזדהים. מי שלא מתאים - נזרק.

לבני האדם דווקא ישנה קשת רחבה של רגשות חברתיים.
אך מתברר, כמה עצוב, שמי ששונה לא יזכה להכיר את הצד של החמלה או האמפתיה אלא דווקא את הקצה השני: שנאה ופחד.
סאאסקי שונה מאז ינקותה, ונותרת שונה למרות כל מאמציה.
היא מתאמצת להיות כמו כולם. להסתיר את הכשלונות, את הנחיתות, ולא פחות מזה - את הכשרונות והיכולות המופלאות. שני הדברים גובים ממנה מחירים כבדים. בשניהם היא לא מצליחה.
ובכל זאת, יכולתם של בני האדם לחוש אמפתיה תנצח את האדישות המוחלטת של בני העם הנסתר.
גם אם רוב בני האדם יפנו נגד סאאסקי, תהיה אהבת אב ואם שהשנאה והפחד לא יוכלו לה, יהיה אחד שידלג בקלילות מעל הפחד ומעל השנאה ויציע אמפתיה ואהבה.
לפחות בספר הזה - האנושיות מנצחת.

שני הבנים שלי, שונאי הנסיכות, הפיות וכל מה שעלול להיחשד בצדק או שלא בצדק כ"של בנות", היו בכל זאת מרותקים מהעמוד הראשון. אני רואה בזה המלצה בפני עצמה.

בפתיחת הספר ישנה הקדשה לכל הילדים שהרגישו, אי פעם, שהם שונים. מומלץ בחום גם לאלה שלא.”

“רק לאחר שכתבתי יומן קריאה על הספר הזה [שהיה כמה שנים אחרי הפעם הראשונה שקראתי אותו], הבנתי מה בדיוק יפה בו כל כך.
זו בכלל לא העלילה.
הספר נותן הצצה לתוך קונפליקט שאומנם לא קיים במציאות, אך אפשר בקלות למצוא לו מקבילים בחיינו. גיבורת הסיפור היא בת תערובת – חצייה בת אדם וחצייה בת לעם הנסתר - מעין פיות. בין אם זה בקרב בני העם הנסתר, או בקרב בני האדם, היא תמיד תהיה שונה וחריגה ותתקשה להסתגל. נדמה כאילו בני מינה, מכל צד, אינם מעוניינים לקבל אותה אליהם, ולא רואים בה כטובה מספיק.
מלבד העניין שבהיחשפות לעולם הדמיוני בעל האופי השונה של בני העם הנסתר, מעניין לא פחות להיכנס לאופי החיים הכפרי הפשוט והישן, בכל תחומיו - אורח החיים, המעמדות, המנהגים והאמונות התפלות.
העלילה מסופרת באופן מקסים, אשר לא מציגה את הדמות הראשית כגיבורה, אלא יותר כקורבן, אך לא במובן הקיצוני של המילה. נדמה כאילו היא בעצמה אינה חושבת שהיא מיוחדת, ואף יותר מזה, אינה רוצה להיות כזאת. זה מקרין הרבה ענווה וחינניות.”

“ספר כל-כך מרגש ויפה,ומאוד ריגש אותי.
הספר נותן לנו ההצה למצב שלא יכול להתקיים במציאות,אך אפשר למצוא כמה מוטיבים דומים בימנו.

סאאסקי,גיבורת הספר,היא חצייה אנושית וחצייה בת לעם הנסתר(!).כל האנשים שמסביבה דוחים אותה מעליהם,בין אם אלו בני-אנוש,או בני העם הנסתר.
סאאסקי מעוררת הזדהות,ולא פעם,רציתי להגיד לכפריים ולילדיהם,עזבו אותה במנוחה,מה עשתה לכם?מדוע מתנכלים אתם אליה?
חוץ מזה,התיאור של אורך החיים הכפרי הפשוט,היה פשוט מקסים ומהנה.
ולכל הילדים שאי פעם הרגישו שונים ודחויים,אתם לא פחותים מאף-אחד,ואל תתייאשו לעולם.”