מבין הספרים שהתפרסמו על מלחמת יום כיפור כסיפור אישי, אפשר להמליץ על רבים וביניהם על קצה המזלג: "אש" של יובל נריה (בעל עיטור הגבורה), "סיפור מלחמה" של רון זהר ו"בשדה הקרב של הזיכרון" מאת תומר לויסמן שכבר סקרתי כאן באתר.
על סיפורו של <mark>יורם עשת-אלקלעי</mark> אפשר לקרוא בכתבה שהתפרסמה בסוף שבוע זה ב"ישראל היום". בין היתר מופיעות שם תמונות של יורם הפצוע שצולמו בזמן אמת בתאג"ד ואינן מופיעות בספר.
הספר עצמו עו

"אדם הולך הביתה" הוא בראש ובראשונה סיפור הכתוב היטב. זוהי יצירה ספרותית משובחת הראויה למקום על המדף לצד הטובים שבסופרים הישראליים.
בנוסף על כך, זהו סיפור נדיר בעוצמתו ובכנותו של חשיפה אישית. כפי שהמחבר מתאר זאת, הספר הוא דרכו ליילד מתוכו את כאב הפציעה והחוויה שחווה במהלך מלחמת יום הכיפורים, כשלושים וחמש שנים לפני כתיבת הספר.
בדומה לניצול שואה, המחבר חי עם הנטל אך לא הצליח לתווך אותו לאנשים אחרים

סיפור פציעתו של <mark>יורם</mark> עשת והתאוששותו מימנה, הוא סיפור אנושי מרתק ומרגש של בחור צעיר שרסיס פגז שפוגע בראשו
ומשאיר חור שחור בראשו ובנפשו.
<mark>יורם</mark> עשת- אלקלעי, נשוי + תינוק, נפצע במלחמת יום הכיפורים בצידה המערבי של התעלה.
עוד לפני פציעתו האנושה בראשו, נפשו נפצעת ממראות המלחמה וכך ה״ איש השרוף״ הקצין המצרי שהרג וכו׳, מראות מלחמה
שחבריו הלוחמים ראו מידי יום, מראות שחילחלו בנפשם והותירה אותם פגעי נפש,

אדם הולך הביתה - <mark>יורם</mark> עשת אלקלאי

לפני כחודש הצלחתי לשבור את אחת מעצמות כף הרגל (המסרק החמישי) . חזרתי מהעבודה ובחוץ התחוללה סופה אדירת רוחות. לאחר שהחנתי את הרכב רצתי לפתח הבית מחשש שמשהו יעוף ויפגע לי בראש, אך לגורל הערמומי תוכניות משלו, ונחבלתי עם כף הרגל בשפת המדרכה. למזלי השבר לא הצריך התערבות כירורגית, ואף לא גיבוס, אלא מנוחה עם דריכה ועמידה מינימלית ברגל הפצועה. זאת מכיוון שהשבר שמר על מנ

ספר נ-פ-ל-א, נדיר ביופיו, כנותו וסגנונו.

כצנחן בן 23, נפצע <mark>יורם</mark> במצב אנוש בהמיספרה הימנית של מוחו, באדיבותם הנוראה של רסיסי פגז מצרי שנורה לעברו בליבה של סיני ב-1973. אל הבור שנפער לו בגולגולת, התרכזו גם רסיסי זכרונות מאותו מאורע, אותם הוא מנסה לפרט בכנות ובדייקנות ככל שזכרונו מאפשר לו.

<mark>יורם</mark>, שבאופן בלתי רשמי כבר הוכרז בעיני מטפליו, מכריו וחבריו לפלוגה כמת, מתחיל משלב זה את לידתו השנייה. בכו

את הסיפור התחלתי ביום הזיכרון לחללי צה"ל, חשבתי שזה מתאים, ואכן, סיפור מרגש, המתאר בכתיבה פשוטה ואינטימית מה אנשים הקריבו בשביל המדינה שלנו.
זהו לא סיפור הרואי רגיל המתרחש בעיצומו של הקרב בפרץ של תושייה וגבורה יוצאת דופן. <mark>יורם</mark> עשת הוא צנחן שנפגע במלחמת יום הכיפורים מפגז שריסק את ראשו, מתעורר בבית החולים ומתחיל תהליך שיקום קשה מנשוא, סיזיפי ומתסכל. אדם בשנות העשרים מגלה שהוא שוכח דברים בקלות, מתקש

"כמו רעל סיסטמי חלחל לו הכעס בינינו, פעפע דרך העור ומשם לנימים הקטנים, שהובילו אותו לתוך הוורידים, והיישר אל הלב. אבל גם הלב איננו יכול לנקות רעלים חזקים כמו כעס של אבא מוטרף חרדות שמתיז אותו לכל עבר, אפילו אל ילדיו הקטנים: אליך, שהיית תינוק בן שנתיים כשכל זה קרה, ואליך, שראיתי אותך יוצא מהרחם אחרי שבע שנים ובכיתי כמו ילד.
כן, באמת ובתמים אין בי כל חרטה על שהלכתי למלחמה, ואינני מייחד ולו שמץ מחשב

הספר הזה הצליח לזעזע אותי, לנער אותי ונתן לי אפשרות להציץ לעולם חדש שלא הכרתי: עולם של גברים ישראלים קרביים וטראומות מלחמה. לאורך כל הזמן שקראתי את הספר לא להפסיק לזמזם את המשפט "אבל פנייך נערי נותרו שונים".
אומנם אין פה ייצוג רשמי ל"גברים" אלא רק לסופר עצמו ולחייו אבל הוא האיר לי באור אחר כמה גברים אחרים שאני מכירה וגרם לי להתכווץ מהמחשבה על העול שהם נושאים איתם כל החיים - עול שרק הם יכולים להב

בלי ספק -זהו ספר מכונן לקורא מבחינה אישית וציבורית .

לכתוב עליו כהמלצת ביקורת קשה מאוד משום שהוא שייך

לסוג הספרים שלאחר סיום קריאתם , צריך זמן כדי להכיל את

כל התובנות הגלויות והנסתרות.

זהו סיפור גבורה של המחבר על תהליך שיקומו כתוצאה

מפציעתו ב-73 , פציעה במוחו בצדו הימני,בריאתו ובידיו

השמאלית שרוסקה לחלוטין, ומפגיעה נפשית .

בהיותו פגוע מוח התחיל המחבר את שיקומו בל