לפני שלוש עשרה שנה לקתה אמי בהתקף לב בהיותה בנופש בעיר לוזאן שבשוויץ. לוזאן, עיר יפהפייה על גדות אגם ז'נבה, או לאק לימן בשמו המקומי, היא בשבילי עיר של זרות וכאב לב. כששמעתי מה המצב תפסתי את הטיסה הראשונה למילאנו ומשם לז'נבה, בורה ונטולת מידע, בימים של טרום סמארטפונים, אינטרנט, מפות גוגל, ימים של תעייה ומחסור באינפורמציה בסיסית. אפילו שם בית החולים האוניברסיטאי, שנמסר לי במבטא לא מבטא, היה שגוי לגמ

מכירים את האנטומיה של גריי? בתור צופה אדוק של סדרת הדרמה הרפואית על כל שלל שלוש עשרה עונותיה, אני יכול לומר שלמרות הצפייה המסורה, ולמרות שהיא מושכת ונעימה לצפייה אחרי יום עבודה מתיש, יש בה את כל מה שרע בסרטים ובסדרות האמריקאים: עלילה הזויה, מופרכת, לא הגיונית, בתוספת של הרבה קיטשיות ושמאלץ.

המעלה הגדולה ביותר של הספר היא בעיניי שהוא מצליח לטוות סאגה רפואית-אנושית עשירה, מעניינת וקולחת, בלי שהע

זה לא קל להיות רופא.
מלבד החסרונות המוכרים לכולנו, הכוללים, בין היתר, לימודים קשים ומפרכים וארוכים שהסטודנט לרפואה צריך לעבור על מנת להיות רופא, או עבודה 24/7 כמעט ללא אף מנוחה שהסטודנט, שהפך כבר לרופא, צריך לעבור, או המון אחריות שניזקקת לשם עבודה במיקצוע הזה, שגם טעות אחת קטנה עלולה לגרום לרופא לחוש ריגשות אשם - יש גם חסרונות פחות מוכרים (או לפחות לי לא היו מוכרים), המוצגים בספר זה, כמו התאבדויו

לא להאמין כמה זמן חכיתי לקרוא את הספר הזה שהתחלתי לקרוא אותו בפעם הראשונה אחרי ששאלתי אותו מהספריה העירונית, נאלצתי להחזיר אותו לפני שסיימתי אותו וקיוותי להמשיך לקרוא בו אחרי שארכוש עותק משלי רק שלא ידעתי שהעותקים שלו ככל הנראה אזלו כבר מהחנויות וזאת למרות כשמדברים על <mark>אריך סגל</mark> מזכירים את היצירה האחרת שלו והיא "סיפור אהבה". בסוף באחד הפעמים שביקרתי בחנות ספרים יד שניה הזדמן לי למצוא אותו אבל אני מו

את הספר התחלתי לקרוא בחופשת סמסטר ועכשיו סיימתי אותו הספר מגולל את סיפורם של שני חברים טובים בברוקלין חולמים להיות רופאים
אחת לורה קסטילאנו ספרדיה מספרד, וברני לווינגסטון שניהם מתקבלים להארוורד שניהם נתקלים בחברים חדשים ומתגברים על הכול ביחד, שניהם לומדים רפואה, גם לומדים לחקור על עצמם ועל גוף האדם, על החיים אהבות ומה יוביל אותם להיות אחד עם השני היו שם סיפורים מרתקים, מאוד התחברתי הרגשתי שזה ממ

ב-16 לאוגוסט עוד כמה ימים, אהיה בת 64, ואולי בגלל זה החלטתי שמותר לי לנטוש את "פוייגלמן"– הרומן עתיר השבחים של אהרון מגד- שפתאום הרגיש לי לגמרי גלותי- ולבחור בספר מן הסוג שירטיט לי את הלב, בקיצור- הלב ביקש לעצמו קצת רומנטיקה, וזה קורה כשמטפסים במעלה הגיל- הנטייה היא לרצות את הדברים שיהיו פשוטים יותר, שמחים יותר, ושיספרו לנו שוב כמו בסרטים הישנים, אגדות עם סוף טוב מהסוג של " And they have lived hap

שיא יצירתו של הסופר הנהדר <mark>אריך סגל</mark>
מעבר לסיפור אנושי מרגש הספר מעורר מחשבות על הדימיון שבין היהדות לבין הנצרות ומה יכול היה להיות אילו...

רומן סוחף ומרתק שאין בו רגע דל ואף לא שורה אחת משעממת.
ספר מקסים המתאר את חייהם של סטודנטים ללימודי הרפואה באוניברסיטת הרווארד שבארה"ב,
בשנת 1958 (חוץ מאחד, כולם לבנים. חוץ מחמש, כולם גברים…)
ומתאר את חייהם האישיים והמקצועיים על רקע מאורעות התקופה.
ברני לווינגסטון ולורה קסטליאנו הינם חברי ילדות שהתגוררו בשכנות זה לזו,
חייהם וחיי משפחתם היו שזורים זה בזו והם ממשיכים יחד גם בלימודי הרפואה.

הספר כתוב היטב וקל להתחבר לקול הפנימי של אוליבר. אם אוליבר היה כאן, הייתי אומרת לו כמה דברים.

ספר המשך ראוי ל"סיפור אהבה" מאת <mark>אריך סגל</mark>.