האם כדאי לקרוא רומן של מדע בדיוני שהינו למעשה ספר הרחבה לסיפור קצר מקסים ומקורי של מדע בדיוני ?
האם ההרחבה מועילה או מזיקה לסיפור הקצר שהינו פנינה ספרותית ?

במקרה הזה ההרחבה קצת פגעה בסיפור הקצר.

הסיפור הקצר שגם שמו היה שקיעה נכתב ע"י סופר המדע הבדיוני הענק - <mark>אייזק אסימוב</mark> ( יהודי ששפת האם שלו הייתה אידיש). הוא היה בנוסף גם דוקטורנט לכימיה באוניברסיטת קולומביה בניו יורק.

לכן, הסיפור מו

#
אבא שלי אהב מאד מדע בדיוני והדביק אותי באהבתו. כשהייתי ממש קטנה הייתי צריכה הסברים על מה שקראתי וההסברים הובילו לשיחות מרתקות. אבא שלי אהב מאד מדע. הוא קרא כל מה שיכול היה להשיג בנושא, והיה מעודכן בתגליות האחרונות ברוב התחומים. למרות שהמדע היה הדרך בה הסביר לי מה שלא הבנתי במדע בדיוני, לא התלהבתי כמוהו ממדע אמיתי.
כשהוא נפטר לקחתי כמה ספרים שלו. את כל ספרי המדע הבדיוני שהיו לו ואיש חוץ ממני ל

בראשית היה סיפור קצר מקסים של <mark>אסימוב</mark>, "ילד קטן ומכוער", שעסק ב"שליפת" דמות מההיסטוריה והבאתה לזמננו כדי לאפשר למדענים לחקור בנוחות את "המוצג" בלי לנסוע בזמן לעבר. ילד ניאנדרטלי קטן נשלף מזמנו, מגייסים לו מטפלת וחוקרים אותו - כמו שחוקרים עושים לחיות המעבדה שלהם. הסיפור עסק ביחסים וגם - כמו בכל סיפוריו של <mark>אסימוב</mark> - בשיפוט מוסרי. הסיפור היה מתומצת, כמו ש<mark>אסימוב</mark> ידע לכתוב, בלי מלים מיותרות, והצטיין בפו

ספר מעולה אחד מהטובים של <mark>אסימוב</mark>. הכתיבה קולחת ובהירה ומפגינה את כשרונו של <mark>אסימוב</mark>. הספר הוא המשך של מערות הפלדה העוסק בתעלומת רצח על פני כדור הארץ איך אין הכרח לקרוא את הראשון על מנת להבין ולהנות מהשני. בדומה לספר הראשון הבלש ביילי יוצא בלויית עמיתו הרובוט לפענח תעלומת רצח בכוכב לכת מרוחק ודליל אוכלוסין (סולריה) בה חיים האנשים בבידוד כמעט מוחלט באחוזות ענקיות שכל צרכיהם מסופקים על ידי מספר עצום של

"נגד הטיפשות, אפילו האלים נאבקים לשווא"

לקרוא מדע בדיוני של פעם, זה לקרוא ספר פילוסופיה, זה לגרום לחשוב ולהצליח לדמיין דברים אחרת ויותר טוב כי גבולות שקיימים במוחי נפרצים לרעיונות חדשים.
זה ללמוד להסתכל על דברים בצורה שונה, ביקורתית יותר, או סלחנית יותר. זה לצחוק ולהתעניין וללמוד.

בקיצור <mark>אסימוב</mark> מצליח לכתוב לי דברים שמאמנים לי את המוח ומותחים אותו.

האלים עצמם הוא ספר קצר ומרתק על טיפשות

היו היה לפני שנים רבות באמצע המאה הקודמת ( 1950 למי שמתעקש לדייק), בחור יהודי נחמד בשם יצחק (<mark>אייזק</mark> בשביל החבר'ה). הימים היו קשים לעם ישראל (אבל מתי לא קשה לנו?), מלחמת השחרור הסתיימה, נלחמנו כאריות, מעטים מול רבים, עשינו את הבלתי אפשרי וניצחנו (אך, אלו היו ימים, כשהיינו צעירים כ"כ עם בלורית שחורה ומתנפנפת,יפים כ"כ" וצודקים כל כך).
יצחק שלנו(<mark>אייזק</mark> בשביל החבר'ה), חי לו בנחת בגולה הגדולה, הוא התרגש

רוב הסופרים יודעים לכתוב רק על מה שהם מכירים. הדוגמה הטובה ביותר לזה היא תועפות סיפורי פנטזיה כתובים על ידי סופרים שונים, חלקם בהמשכים נצחיים - המספרים כולם על אביר צעיר, שיחד עם חבריו המשונים מנסה להציל את הנסיכה, ולעזור לעם המדוכא הנאנק תחת עול הפאודלים האכזרים. שלא יובן אחרת - אני אוהבת לקרוא את זה כי גם אני - כמו רוב הקוראים אוהבת לקרוא על מה שאני מכירה...

בסיפור הזה הצליח <mark>אסימוב</mark> "לצאת מעור

השילוב בין רעיונותיו החזקים של <mark>אסימוב</mark> מחד וכתיבתו הקולחת והרגישה של סילברברג מאידך הניב תוצאה ייחודית ומקסימה. הספר נדיר במקוריותו, עדין ונוגע ללב. וכמובן איך אפשר בלי קצת ביקורת נוקבת על החברה שבה אנחנו חיים (הרי אנחנו בכל זאת מדובר על <mark>אסימוב</mark>, לא?).
מצאה חן בעיני במיוחד השלמות של הספר. כמו בסיפוריו של צ'כוב, לא קיים פרט בסיפור אשר אינו רלוונטי להתרחשות בהמשך, כל שיחה ומחשבה המתוארים בספר תורמים