אנשים כותבים ספרים מסיבות רבות. אם אדלג על הברור מאליו - להשאיר משהו בר-קיימא בעולם (ובניגוד לצאצא אנושי, למשל, אחרי שבראתי אותו הוא לא יגדל וישתנה לי) - יש גם כמה נשמות טובות שמטרתן להגדיל הנאה בעולם. נראה ש<mark>גבריאל זווין</mark> היא אחת מהן.
עד שבדקתי לפני שכתבתי את הביקורת, הייתי בטוחה שזווין היא סופר זכר. חשבתי שחלקים מהסיפור אינם אופייניים לגברים (למשל התחת הגדול של אמיליה, בהקשר אסתטי ולא מיני) אבל,

#
אני לא אוהבת לקרוא ספרים על יהודים. במיוחד לא על יהודים-אמריקאים, שהם מושא רוב סיפורי היהודים היום. איכשהו, השנינות שלהם, המתובלת בביטויים "עסיסיים" באידיש, כולל איזכור מעדנים שמוצאם ממזרח אירופה, רק מעצבנים אותי. הקלישאות על האידישע מאמע עושות לי פריחה. אני מרגישה שזו קבוצה אתנית שממשיכה לסחוט איזה לימון שכל המיץ יצא לו עוד במאה הקודמת, והקשר בינם לביני הולך ומתרופף.

לכן התעצבנתי כשהתחלתי ל

מאיה יודעת שאמא שלה השאירה אותה בחנות הספרים. בפיקחות הגיונית ושובה לב של פעוטה רכה, היא מסיקה שזה מה שקורה לכל הילדים. יש ילדים שמשאירים אותם בחנויות נעליים. יש ילדים שמשאירים אותם בחנויות צעצועים. יש ילדים שמשאירים אותם בדוכני סנדוויצ'ים. והחנות שבה השאירו אותך קובעת לך את כל החיים.
כבר בגיל שנתיים וחצי היא מתחילה לכתוב ביקורות ספרים. ציור של תפוח משמעו שהריח של הספר קיבל אישור. גוש גבינה אומר

תענוג לכתוב ביקורת של חמישה כוכבים, ולא פחות מכך - לכתוב קטילות של כוכב אחד. שני הקצוות מתדלקים אותי היטב: האחד בהתלהבות ובתשוקה ובתחושת שליחות, האחר בזעם קדוש.
אבל כשאני נתקלת בעוד מקרה טיפוסי של שלושה כוכבים, אני מוצאת את עצמי מתלבטת אם בכלל לטרוח לכתוב עליו. ככל שהוא יותר בינוני, הסיכוי שאתעמק בו יורד באופן מעריכי, משתי סיבות: (1) הוא דורש אנרגיה, כי קשה יותר לפצח רגשות מעורבים; (2) אני מוצאת א

ספריות נוטות לסדר ספרים לפי סדר אלפאביתי של שם המחבר, ולא לפי סוגות. זה סידור מסורתי, מהתקופה שבה לא היו קטלוגים ממוחשבים, ואנשים היו צריכים דרך נגישה ופשוטה להגיע לספר מסוים שהפרטים שלו מצויים בידיהם. סדר העניינים הזה מצער מאוד, כי בדרך כלל אנשים מגיעים לספרים עם מידע כללי מאוד באשר למה שהם מחפשים. בדרך כלל זה לא ספר ספציפי, והרבה מאוד פעמים גם לא כותב מסוים, אלא ידע באשר לסוג הספר: האם זה שירה א

לא שיש לזה קשר לספר עצמו, אבל זה הספר הדיגיטלי הראשון שקראתי. התעקשתי לקרוא ספרים מודפסים, עד שהפכתי לסטודנטית. ואין מצב שאני הולכת להסתובב באוניברסיטה עם לפטופ, אייפד ובנוסף לכל גם עם ספר. מהסיבות הפשוטות ש-1) גם ככה כבד לי, 2) לא יהיה לי מקום בתיק לעוד דברים, 3) הצורה של הספר פשוט לא נוחה בתוך התיק, יש לי תיק צד, אתם מבינים? אז אם תדמיינו את זה רגע בראש... זה לא מסתדר.
את ההקדמה הזאת כתבתי כי

תקראו את הספר הזה. תקראו אותו.
אם רע לכם - הוא יעשה לכם רק טוב. ומי כמוני יודעת! התחלתי לקרוא אותו בשבת, כשנמאס לי ללמוד למתכונת בתושב"ע שתהיה לי מחר [מסקנות: אסור לעשן, אסור להלין שכר, צריך להוכיח,צריך לתת צדקה.... אוקיי. אני אעצור פה כי אני אדם נחמד ובעל חמלה. וויש מי לאק]

"סיפורי חייו של מר פיקרי" זה שם מדויק לדעתי. הרי כשאנחנו כותבים בכותרת של ספר "סיפור חייו של ___" אנחנו בעצם מתיימרים ל

ניגשתי ל"סיפורי חייו של מר פיקרי" עם ציפייה לספר "על ספרים", אך גיליתי יצירה שבוחנת את המארג האנושי העדין ביותר. כקוראת שסולדת מכתיבה "רזה" או נוסחתית, <mark>גבריאל זווין</mark> התגלתה כהבטחה גדולה: היא כותבת באינטליגנציה שחוקרת את הנפש מבלי ליפול למלכודות של קיטש.
תמצית העלילה (ללא ספוילרים):
איי.ג'יי פיקרי הוא בעל חנות ספרים אלמן וציני על אי מבודד. חייו, המוגנים בתוך חומות של סנוביות ספרותית, מתערערים בעקבות

את רוצה ספר שיוכיח לך שאפשר לבנות עולם שלם עם מישהו - ועדיין לא לדעת איך לקרוא לזה?

מחר ועוד מחר ועוד מחר – <mark>גבריאל זווין</mark>

אם תמיד תשאף לשלמות, לעולם לא תיצור כלום.

עלילה:
מתכנת ומעצבת משחקים נפגשים מחדש בבוסטון אחרי שנות ניתוק, מחליטים לפתח משחק וידאו יחד, ומבלים שלושה עשורים לנסות לתת שם למה שהם בנו ביניהם.

משקל: בינוני

מניעים את הסיפור: בעיקר דמויות, פחות עלילה ורקע

**דמויות