לא היה לי כל ספק שאוהב ואגמע בשקיקה גם את ספרה השלישי בגידות ובגדים של הסופרת <mark>רינה גרינולד</mark> . לאחר שקראתי ונהניתי מספריה הקודמים . כי כל מה שקורא צריך אוהב ומחפש זה : כתיבה אינטליגנטית רציפה קלילה וישירה , שהדמויות יגעו בו , אווירת מתח קלילה ועניין בעלילה . מה שבדיוק גרם לי לגמוע אותו באיבחה אחת מהנה וכייפית של אחה"צ .
סיפורה של רופאת משפחה אשר שמה נשאר עלום לאורך כל העלילה . כלפי חוץ הופעתה ה

כאשר אני קוראת ספר של סופר/ת שאינני מכירה, והכתיבה שלה נושאת חן בעייני- אני מתחקה אחר ספרים נוספים של אותו יוצר.

וכך קרה עם <mark>רינה גרינולד</mark>. את ספרה "פעמונים של מאי" אהבתי וזה הביא אותו לקרוא את הספר "החלום והבית".

לא מזמן קראתי את הספר "כתב כמויות" שגם הוא מדבר על אישה שמעצבת ובונה בתים במקביל לסערות בחייה האישיים. והנה שוב ספר שהגיבורה שלה (נטולת השם כחלק מאיזה טרנד לא ברור) אשר מנסה בכל פעם

יהודה ושלומי הם אחים שגדלו בבית קשה. דור שני לשואה על כל המשתמע מכך. אב דומיננטי שעל פיו יישק דבר, אל מול דמות אם חלשה יותר. שתים עשרה שנים מפרידות בין יהודה, הבכור, לאחיו שלומי.

וההפרש הגדול הזה כי שלומי לא היה מתוכנן. הוא היה פנצ׳ר. אבל זה לא מדויק. שלומי היה הפנצ׳ר. יהודה היה הבן המועדף. אביו תמיד שיבח אותו בפני אחרים, הרעיף עליו מחמאות ואהבה. ואת כל אלו גרע משלומי, שלא הפסיק לקוות ולחפש אחר

פעמונים של מאי. <mark>רינה גרינולד</mark>. 191 עמודים. הוצאת שתים

קודם כל ברכות כפי שנוהג רפי רשף לאמר.

2- הוצאה לאור חדשה שהצטרפה לתחום המול"ות בישראל היא תמיד סיבה לחגיגה. ההוצאה מסתמנת כהוצאה איכותית וייחודית. – בהצלחה רבה.

לעיתים אני נשאלת: "על מה הספר". בחלק מהמקרים- התשובה ברורה. ובמקרה כמו "פעמונים של מאי" יש מגוון תשובות.

מניחה שחלק יאמרו שהנושא- מערכת יחסים בין אם והבת שלה. חלק אחר- יאמר ש

בשעה שלוש לפנות בוקר דפנה שוכבת בחדרו של בנה התינוק שי. מולה ניצב ארון הבגדים המלא בדברי תינוק קטנטנים ורכים עם הדפסים מצוירים, ודפנה מדמיינת את תכולת הארון הזה בעוד כמה שנים: סווטשירטים, וג'ינסים משופשפים. אם רק היתה מכונת זמן שתטיס אותה לעתיד.
היא עייפה. כל הזמן כל כך עייפה.

כששי נולד היא רצתה לעשות את זה כמו שצריך (יש נוסחה כזו בכלל?) להתמסר לאִמָּהוּת במאה אחוז. אבל אף אחד לא סיפר לה על הטו

סופרת כותבת ספר, מוציאה אותו לאור, ושולחת אותו לעולם. היא לא יודעת מה זה יעשה לקוראים שלה (אם יעשה) איפה זה יפגוש אותם, על איזו נקודה זה ילחץ, איזה רגש ישתחרר מהם. מצאתי את עצמי קוראת את הספר הזה בעיניים גדושות ועם מחנק בגרון. זו התגובה שלי, וההגדרה שלי לספר שנוגע. כזה שמניע לי את הרגש. שמזיז בי משהו.


אין עלילה בסיפור, הקורא מתלווה לאם ובתה במסען לעברה של האם, לפולין, כשהאם היתה נערה ושרדה א

היא שלוכית ושלומפרית, מה שנכון. לבושה ברישול, לא מאופרת, לא מוכנה למאמץ טיפוח חיצוניותה כולל בגדיה שלא החליפה שנים. כל כך שונה מחברותיה מאז בית הספר- דליה, חגית וענת עימן נפגשת לקפה מדי פעם. מטופחות ומשקיעות. ניתוח פלסטי פה ושם ומלתחה מאובזרת. והיא כבר לא צעירונת מרדנית. אישה באמצע החיים, נשואה ואם, רופאת משפחה. ולא רק הופעתה אלא גם אופיה שיכול להיות קשה, ציני, דעתני אולי מדי. ככה היא וזהו. אזור ה

ספר מצוין, שהוא כולו כמו מונולוג או דיון פנימי של הגיבורה עם עצמה, אבל בכל זאת מצליח ליצור עלילה ואפילו רמה מסויימת של מתח, או סקרנות לאן זה הולך.
יש כמו סתירה פנימית שמתקיימת כמעט לאורך כל הספר, כשמצד אחד הגיבורה מאוד פתוחה לגבי מי שהיא, מודעת לעצמה, מגדירה את עצמה ומתנצלת אבל לא באמת מתנצלת על החולשות שלה. אבל דווקא המודעות הזאת יוצרת אצלה איזה עיוורון למקומות נוספים בנפש שלה ובהתנהגות שלה וזה

החלום והבית ספר שקשה להניחו מהיד סוג של רומן היסטורי במיטבו : העלילה מתרחשת לסירוגין בהווה ובעבר לסגירת מעגל מפתיעה.
בהווה גיבורת הסיפור מספרת את הסיפור בגוף ראשון , היא נשואה לאליהו הם גרים בדירה בעיר ולהם שלושה ילדים . מתחילת נישואיהם היא מתחבטת האם לסיים את לימודי האדריכלות שלה ובכל פעם שעלה נושא לימודיה שיכנע אותה בעלה לוותר ונשארה להיות עקרת בית .
לאור מצבם הכלכלי היא נשארת בבית לגדל את