“סופרת כותבת ספר, מוציאה אותו לאור, ושולחת אותו לעולם. היא לא יודעת מה זה יעשה לקוראים שלה (אם יעשה) איפה זה יפגוש אותם, על איזו נקודה זה ילחץ, איזה רגש ישתחרר מהם. מצאתי את עצמי קוראת את הספר הזה בעיניים גדושות ועם מחנק בגרון. זו התגובה שלי, וההגדרה שלי לספר שנוגע. כזה שמניע לי את הרגש. שמזיז בי משהו.


אין עלילה בסיפור, הקורא מתלווה לאם ובתה במסען לעברה של האם, לפולין, כשהאם היתה נערה ושרדה את השואה. שם במסע, קטעי הסיפורים שסופרו במשך השנים נטווים ליריעה אחת שלמה, כשהשתיים מגיעות למקומות עליהן סיפרה האם. היחסים שלא תמיד היו בעלי יכולת הכלה - משני הצדדים - ולא תמיד שרתה בהם הסבלנות, זוכים לאיזה פיוס וסגירת מעגל.


"קל לי לאהוב אותה עכשיו. שתינו הנחנו את כלי הנשק שלנו. כל הקוצים נשרו. נשארה רק אהבה. וגם חיבה. וגם חמלה." (עמ' 58)


היום האם בת תשעים וחמש, דמנטית. היא מטופלת ע"י מטפלת פיליפינית - ליזה. הבת סועדת את אמה, והיחסים ביניהן נדמים להליכה בתוך יער עם שבילים מתפצלים. אי אפשר לדעת איזה יום ייפול על האם, ואם השביל יוליך למקום כלשהו, או שהן יגיעו למבוי סתום. כי ככה הדמנציה.


יש משהו מכמיר לב בהסתכלות על העבר. גם כשהעבר היה שמח וטוב ברובו, הלב תמיד נצבט. אולי בגלל מרחק הזמן, השנים שעברו ביעף, או שאולי צביטה של צער על האנשים שכבר אינם, או על אלו שעדיין בינינו אך שינו פניהם. וזה לא רק הזמן שנתן בהם אותותיו, זה בעיקר המחטף שהוא עשה לאישיותם. גזל מהם את הפְּנִים שלהם, סכסך את זיכרונותיהם, מחק את כל מה שהגדיר אותם.



"אני דוחקת בה שלא תפליג למחוזות אחרים. אני צריכה עלילה רציפה, אני חייבת לחבר את כל הצללים ורוחות הרפאים לכדי מקשה אחת. אני צריכה התחלה, אמצע, וסוף." (עמ' 170)


ברקע נוכחת גם הקורונה. לדמנציה ולקורונה יש הרבה מן המשותף. האחת מגבילה את כושר התנועה הפיזי שלנו, והשנייה את כושר התנועה המנטלי. שתיהן זורעות הרס ועוצרות את תנועת החיים.



בכתיבה מאוד לא צפופה נפרש הסיפור המרגש הזה, כשהמרווחים לא נשארים ריקים לרגע, הם מתמלאים לבד מעוצמת הרגש שמביא אתו התוכן.
אהבתי את בחירת שם הספר המוצלחת, ואת עיצוב הכריכה הכל כך יפה, המראה תמונת אישה בפרופיל. התמונה ישנה, ומרמזת על סיפור מהעבר, אבל הפרופיל מרמז על איזושהי תנועה דו סטרית.



קראו, לא תצטערו.”

“בכתיבתה המופלאה של הסופרת רינה גרינוולד התאהבתי לראשונה כשקראתי את ספרה הראשון החלום והבית . יצירת מופת שעליה קיבלה בימים אלה את פרס שר התרבות שגם עליו כתבתי סקירה והמלצה כי הוא חובת קריאה . ולכן הייתי בטוחה שספרה השני יהיה מעולה ומשובח כמוהו ולעניות דעתי אף יותר כיון שהוא נוגע בכל הנקודות הרגישות הסבוכות במערכת היחסים הכל כך מטלטלת בין אמא לבת הנוגעים לכולנו ובכולנו ויותר מכך לי כבת שאיבדה אמא לפני כעשור הוא נגע לי ובי בנשמתי ובליבי מה שעורר בי המון תהיות ומחשבות שהרטיטו את ליבי בקריאה בנשימה עצורה מחנק בגרון ועיניים זולגות ללא הרף .
הספר בנוי בין תקופות הווה לעבר כמארג בין תקופות בכתיבה טבעית קולחת וזורמת כאשר האם ניצולת שואה בת 95 חולה דמנטית המסתייעת במטפלת ובתה המנסה לעורר את זיכרונה תוך סיפורים מרתקים המובאים בכתיבה יפה רהוטה ונוגעת ללב ועולים זכרונות מודחקים ומאידך גם יפים כל זאת ולנסות ולסייע ולו במעט לאם ולהבהיר עבורה את המציאות בה נמצאת וחיה כי חיי עברה וההווה שלה נמצאים במוחה בערבוביה של אי סדר .
ממליצה בחום ! ספר עוצמתי שהותיר בי רושם רב שישאר איתי המון זמן לאחר קריאתו .
ספר מצוין הכתוב ברגישות רבה בחמלה והמון אהבה – התרגשתי !”

“פעמונים של מאי. רינה גרינולד. 191 עמודים. הוצאת שתים

קודם כל ברכות כפי שנוהג רפי רשף לאמר.

2- הוצאה לאור חדשה שהצטרפה לתחום המול"ות בישראל היא תמיד סיבה לחגיגה. ההוצאה מסתמנת כהוצאה איכותית וייחודית. – בהצלחה רבה.

לעיתים אני נשאלת: "על מה הספר". בחלק מהמקרים- התשובה ברורה. ובמקרה כמו "פעמונים של מאי" יש מגוון תשובות.

מניחה שחלק יאמרו שהנושא- מערכת יחסים בין אם והבת שלה. חלק אחר- יאמר שזהו ספר על השואה. ולקומץ יהיה קשה למקד את הנרטיב של הספר.

כל התשובות נכונות ובעיקר כואבות. הדבר הבולט ביותר בספר הוא הכאב. כאב שכרוך בעצב עמוק.

"הייתי חייבת לבנות לי עולם מבדיות, כי היו הרבה דברים שלא סיפרה, או שסיפרה רק בשברי מילים עם שתיקות ומבטים למרחקים שמעוררים בלב השומעת (אני) תחושה שהרבה סערות לא מדוברות השתוללו שם" (עמוד 37)

לכאורה, הספר הוא סוג של רשומון. הרגשות לא באים לידי ביטוי בצורה נוקבת. הקצב שבו המספרת, שאנחנו מתוודעים לשם שלה רק בעמוד 87, הוא קצב שמעביר את העובדות. וכל עובדה חורכת את הלב והנשמה שלנו.

הספר מייצג את קיבוץ הגלויות של ישראל בשנותיה הראשונות. העולים החדשים שרצו להיטמע בישראליות, לשכוח ולהשכיח את הזוועות שעברו עליהם. המשפחות שהם הקימו, לא בהכרח מתוך אהבה ובחירה אמיתית, וילדיהם שנולדו לתוך סיטואציות קשות ביותר.

וישנו שלב, שכולם מכירים אותו, שבו אנחנו מבינים שלהורים שלנו היו חיים לפני שהגענו לעולם. חיים שלא תמיד הם ששים לדבר עליהם. חלק עלינו לגלות לבד.

"אני מדמיינת את אמא שלי. ילדה רזה, רעבה, מוכה, רועדת מקור. אני מרגישה את גוש הדמעות המתגבש בגרוני ומיד מגרשת את המראה מדמיוני. האם זה כאב החמלה שכבר החל למצוא לו מסילות לליבי" עמוד 116

בערוב ימיה של האם, המספרת מדברת. לעצמה. לעולם. אל אימא שלה. ואין בצד השני – מי שיגיב. האם במצב דמנטי. המצב של האם אינו פשוט. דעיכה ונטישה.

וישנם גם רגעים שבהם האימא מספרת על המקום שממנו היא באה:

"בחודש מאי, היא סיפרה, צומחת ביערות שושנת העמקים. הפרח שהיא אוהבת יותר מכול. צמח קטן, ריחני שמוציא אשכולות של פרחים לבנים קטנים דמויי פעמונים. פעמונים של מאי, היא קראה להם בגעגוע. הפרח הזה צומח רק בארצות קרות, מושלגות, ואבא שלי כמובן לא מצא אותו בחנויות הפרחים בארץ, אבל הוא תמיד קנה לה פרחים לבנים. אולי לזכר הפרחים שהיא כל כך אהבה". עמוד 57.

והבחירה בשם הספר "פעמונים של מאי" – הינה בחירה נפלאה. למרות הקושי והתופת שעברו מרבית גיבורי הספר- רצוי להסתכל על התקווה והלבלוב של הפרחים.

המספרת מתמקדת במערכת היחסים שלה עם אימא שלה. בעלה, אבא שלה, ושאר הדמויות נוכחות נפקדות. הילדים שלה מוזכרים פה ושם בעיקר בקשר שלהם עם הסבתא.

נסיעה משותפת לפולין, גם היא מתחקה אחרי העבר של האימא. שגם במהלך הנסיעה יש ערבוב של אמת ובדיה. מה שלכד את תשומת ליבי, שאת החברות של האימא מכנים באותיות ולא בשם המלא. הכל מרומז ולא באמת קיים.

וציטוט חזק מאוד:

"כל השנים התקשיתי לחמול עליה, אבל אין פירוש הדבר שלא לימדה אותי חמלה מהי".- עמוד 116.

האיור על הכריכה- נהדר. עריכה, הגהה – הכל בהתאם לאיכות של ההוצאה החדשה במחזותינו.

ספר לא קל לקריאה, ולמרות זאת אני בהחלט ממליצה לקרוא אותו.”