בספר "ילדי רב החובל גראנט" מאת ז'ול ורן, הגיבורים מגיעים לארגנטינה ורוכבים בפאמפאס, הערבות רחבות הידיים. הגאוגרף ז'אק פאגאנל מסביר בפירוט על כל מקום שהם מגיעים אליו. לבסוף אומר לו המדריך המקומי: "רואים שכבר טיילת פה."
ז'אק פאגאנל מאשר: "אכן."
"ואיך טיילת?" שואל המדריך, "על גב פרדה?"
"לא, בכורסה," עונה פאגאנל.
המדריך לא מבין. הוא מושך בכתפיו וממשיך לרכב.
כשאתה לומד מקום, אתה מכיר אותו היכרות אינטימית גם אם מעולם לא היית בו ולא תהיה. כך עושה גיאוגרף. היסטוריון לומד גם מקום וגם זמן. לא כל אדם חי רק פעם אחת. מי שלומד היסטוריה, זוכה לחיות עוד חיים בנוסף לאלה שלו.
מילדות קראתי על מלחמת העולם השניה. הפלישה לצרפת, הפלישה לנורמנדי, הקרב על הבליטה, הקרב על ברלין. כשהפכתי את הספר על השולחן או המיטה, פתוח בעמוד שאותו קראתי, חזרתי לחיים שלי: הלכתי לבית הספר, נפגשתי עם חברים, שיחקתי כדורגל. ואז, כשרציתי, שבתי וצללתי למעמקי החיים האחרים שלי: התקופה, הסביבה, התרבות, האקלים, השפה, הסובבים, הרגע ההיסטורי: הקמת ארצות הברית, מלחמת האזרחים, שביתת השחורים במונטגומרי, אלבמה. חייתי שם ללא הגבלת זמן, עד שחזרתי לחיים שלי.
כך הצלחתי לחיות במלחמת העולם השנייה, בלי הכורח לעבור כל מה שהם עברו. כמו מציצן ברשות, כי כל גיבורי התקופה והחוקרים שכתבו את הביוגרפיות והמחקרים, כתבו כי רצו שאכנס לעולמם. ניצלתי את רצונם כמו ערפד: חייתי בחפירות מלחמת העולם השנייה בלי לסבול מרעב, קור, מחלות. שעטתי בג'יפ על פני הארדנים. הייתי נצור בבסטון, והייתי עם גנרל מק'אוליף כשהגרמנים דרשו את כניעתו והוא ענה להם במילה אחת, Nuts. הייתי עם מק'ארתור כשחזר לפיליפינים. הייתי עם לינקולן ביער ובניו סיילם, אילינוי, ועם גרנט בווילדרנס, בסבך השיחים הפראי במלחמת האזרחים.
באוניברסיטה למדתי היסטוריה של העת העתיקה, ימי הביניים והעת החדשה, ובתואר השני - היסטוריה של ארצות הברית. בתור מכור לג'אז, בערה בי השאלה: מה המסלול שהוביל משירת העבדים אל הגוספל והבלוז עד הג'אז? עד הלחנים של דיוק אלינגטון והביצועים של אוסקר פיטרסון ומיילס דייוויס?
צללתי לעולם הזה, אל האווירה של העבדים בחוות, ומשם אל האווירה הכבדה, החמה, הלחה, של תקופת השחרור, אל ההגירה ההמונית אל הגטאות, הסלאמס, בצפון ארצות הברית, בשיקגו, ניו יורק, פילדלפיה, דרך הרנסנס של הרלם ועד המאבק לשוויון הזכויות, הצעדות והמחאות בשנות השישים. כל ספר נטע אותי, מסך אותי, הטמיע אותי בעולם הזה. ראיתי את האנשים. הרגשתי את המתח הבין-גזעי, את הפחד השחור, את האיום. חייתי באלבמה. הרחתי אותה. הזעתי בחום הקיטור הלוהט של השמש שלה. חייתי על פני מאות שנים, על פני כל ארצות הברית - וכשהנחתי את הספר חזרתי אל העולם המוכר והידוע, אל הבית שלי, החדר שלי, האוטובוס, האוניברסיטה, החברים שלי, המשפחה, הרחובות. חייתי בעוד עולם. זכיתי לחיות בעוד עולם, בעוד תקופה היסטורית. כולם חיים רק פעם אחת. אני חייתי פעמיים ושלוש וארבע.
בשלהי לימודי באוניברסיטה שודכתי למחקר קטן שהתפתח לספר שכתבתי, על ירושלים בתש"ח. מאז כל פעם שאני עובר מול הר ציון, אני רואה את הלוחמים מטפסים על ההר בדרך אל הדורמיציון במאי 48. כל פעם שאני עובר ליד נוטרדם ומנדלבאום, אני רואה את המשוריינים הירדניים בשטח ההפקר, שהיום עוברים בו כביש ראשי סואן ורכבת קלה ומאות אלפי בני אדם חיים משני צדיו, שהותוו אי-אז ב-48. כל פעם שאני עולה בכביש עין כרם אני רואה את הקרב לכיבוש האזור, את המפקדה על הר הרצל ואת הכוחות פושטים בלילה על גבעות הגפנים והשקדיות הקרחות שהיום יושבים עליהם שכונת קרית יובל, קרית מנחם ויד ושם. בכל נקודה בירושלים אני חי בו-זמנית גם היום וגם בתש"ח, כשהעיר היתה קטנה ואנשים בה מעט וזאבים ייללו וחוצותיה ואור הירח הקנה לה גוון אלכימי וכשהיית מביט בשדות בית לחם לאורו, היית רואה את דוד המלך ואת ישו.
האנשים הכי חזקים בעולם – דונלד טראמפ, אילון מאסק, ולדימיר פוטין – אף אחד מהם לא זכה לחיות פעמיים. אני חייתי פעמיים ושלוש וארבע. הייתי בעולם אחר וחזרתי ממנו. נעתי בחופשיות ביו העולמות. דיברתי עם אברהם לינקולן, ראבאק.
חתכתי בחיתוך ישיר אל תוך ההיסטוריה, חייתי בכמה וכמה תקופות, לעתים בו זמנית. היכולת הזו היא מקור לעושר אינסופי, יתרון אדיר שלי – ושל היסטוריונים – על פני כל העולם. כך חשבתי פעם.
טעיתי.
ז'אק פאגאנל מאשר: "אכן."
"ואיך טיילת?" שואל המדריך, "על גב פרדה?"
"לא, בכורסה," עונה פאגאנל.
המדריך לא מבין. הוא מושך בכתפיו וממשיך לרכב.
כשאתה לומד מקום, אתה מכיר אותו היכרות אינטימית גם אם מעולם לא היית בו ולא תהיה. כך עושה גיאוגרף. היסטוריון לומד גם מקום וגם זמן. לא כל אדם חי רק פעם אחת. מי שלומד היסטוריה, זוכה לחיות עוד חיים בנוסף לאלה שלו.
מילדות קראתי על מלחמת העולם השניה. הפלישה לצרפת, הפלישה לנורמנדי, הקרב על הבליטה, הקרב על ברלין. כשהפכתי את הספר על השולחן או המיטה, פתוח בעמוד שאותו קראתי, חזרתי לחיים שלי: הלכתי לבית הספר, נפגשתי עם חברים, שיחקתי כדורגל. ואז, כשרציתי, שבתי וצללתי למעמקי החיים האחרים שלי: התקופה, הסביבה, התרבות, האקלים, השפה, הסובבים, הרגע ההיסטורי: הקמת ארצות הברית, מלחמת האזרחים, שביתת השחורים במונטגומרי, אלבמה. חייתי שם ללא הגבלת זמן, עד שחזרתי לחיים שלי.
כך הצלחתי לחיות במלחמת העולם השנייה, בלי הכורח לעבור כל מה שהם עברו. כמו מציצן ברשות, כי כל גיבורי התקופה והחוקרים שכתבו את הביוגרפיות והמחקרים, כתבו כי רצו שאכנס לעולמם. ניצלתי את רצונם כמו ערפד: חייתי בחפירות מלחמת העולם השנייה בלי לסבול מרעב, קור, מחלות. שעטתי בג'יפ על פני הארדנים. הייתי נצור בבסטון, והייתי עם גנרל מק'אוליף כשהגרמנים דרשו את כניעתו והוא ענה להם במילה אחת, Nuts. הייתי עם מק'ארתור כשחזר לפיליפינים. הייתי עם לינקולן ביער ובניו סיילם, אילינוי, ועם גרנט בווילדרנס, בסבך השיחים הפראי במלחמת האזרחים.
באוניברסיטה למדתי היסטוריה של העת העתיקה, ימי הביניים והעת החדשה, ובתואר השני - היסטוריה של ארצות הברית. בתור מכור לג'אז, בערה בי השאלה: מה המסלול שהוביל משירת העבדים אל הגוספל והבלוז עד הג'אז? עד הלחנים של דיוק אלינגטון והביצועים של אוסקר פיטרסון ומיילס דייוויס?
צללתי לעולם הזה, אל האווירה של העבדים בחוות, ומשם אל האווירה הכבדה, החמה, הלחה, של תקופת השחרור, אל ההגירה ההמונית אל הגטאות, הסלאמס, בצפון ארצות הברית, בשיקגו, ניו יורק, פילדלפיה, דרך הרנסנס של הרלם ועד המאבק לשוויון הזכויות, הצעדות והמחאות בשנות השישים. כל ספר נטע אותי, מסך אותי, הטמיע אותי בעולם הזה. ראיתי את האנשים. הרגשתי את המתח הבין-גזעי, את הפחד השחור, את האיום. חייתי באלבמה. הרחתי אותה. הזעתי בחום הקיטור הלוהט של השמש שלה. חייתי על פני מאות שנים, על פני כל ארצות הברית - וכשהנחתי את הספר חזרתי אל העולם המוכר והידוע, אל הבית שלי, החדר שלי, האוטובוס, האוניברסיטה, החברים שלי, המשפחה, הרחובות. חייתי בעוד עולם. זכיתי לחיות בעוד עולם, בעוד תקופה היסטורית. כולם חיים רק פעם אחת. אני חייתי פעמיים ושלוש וארבע.
בשלהי לימודי באוניברסיטה שודכתי למחקר קטן שהתפתח לספר שכתבתי, על ירושלים בתש"ח. מאז כל פעם שאני עובר מול הר ציון, אני רואה את הלוחמים מטפסים על ההר בדרך אל הדורמיציון במאי 48. כל פעם שאני עובר ליד נוטרדם ומנדלבאום, אני רואה את המשוריינים הירדניים בשטח ההפקר, שהיום עוברים בו כביש ראשי סואן ורכבת קלה ומאות אלפי בני אדם חיים משני צדיו, שהותוו אי-אז ב-48. כל פעם שאני עולה בכביש עין כרם אני רואה את הקרב לכיבוש האזור, את המפקדה על הר הרצל ואת הכוחות פושטים בלילה על גבעות הגפנים והשקדיות הקרחות שהיום יושבים עליהם שכונת קרית יובל, קרית מנחם ויד ושם. בכל נקודה בירושלים אני חי בו-זמנית גם היום וגם בתש"ח, כשהעיר היתה קטנה ואנשים בה מעט וזאבים ייללו וחוצותיה ואור הירח הקנה לה גוון אלכימי וכשהיית מביט בשדות בית לחם לאורו, היית רואה את דוד המלך ואת ישו.
האנשים הכי חזקים בעולם – דונלד טראמפ, אילון מאסק, ולדימיר פוטין – אף אחד מהם לא זכה לחיות פעמיים. אני חייתי פעמיים ושלוש וארבע. הייתי בעולם אחר וחזרתי ממנו. נעתי בחופשיות ביו העולמות. דיברתי עם אברהם לינקולן, ראבאק.
חתכתי בחיתוך ישיר אל תוך ההיסטוריה, חייתי בכמה וכמה תקופות, לעתים בו זמנית. היכולת הזו היא מקור לעושר אינסופי, יתרון אדיר שלי – ושל היסטוריונים – על פני כל העולם. כך חשבתי פעם.
טעיתי.