(שוב הערה קטנה שלי- אני לא מוצאת עט בשום מקום, אז אני כותבת את הביקורת בוורד. מעולם לא הרגשתי יותר עקומה.) זה לא סוד, אני מניחה. יש לי תעודה מושלמת ככל שהיא יכולה להיות. אני רוצה תאומים, או לפחות ילדה אחת (גם ילד זה בסדר, כמובן. לא אכפת לי.) בשם בי, כדי להזכיר לעצמי כל יום שהדבורים נעלמות. אני רוצה לגור איתה באנטארטיקה. אני אוהבת את הביטלס. היום ביליתי כמה שעות טובות בשמיעת Abbey Road בלולאות מהמחשב, כי הרמקול של הטלפון שלי כבר לא עובד והתעצלתי להעביר אלבום. לאחרונה התערבתי עם ילד מהכיתה שלי על איך Come Together מתחיל (הם לא אומרים "Shoot me' , נכון? עדכון לשאלה שהטרידה רבים מכם, ללא ספק: הם כן אומרים "Shoot me". הפסדתי בהתערבות ואני חייבת לו כובע. הזדמנות מצוינת להיפטר מכל שאירות הצמר שיש לי בבית, אבל הפסד זה הפסד. הוא עוד יצטער על זה.). אני אוהבת לדלג, למרות שאני לא מצליחה לדלג עם הסקסופון שלי, אפילו עם רצועת צוואר, כי הוא כבד. אני אוהבת מדי פעם לזרוק הערה מעליבה או פשוט מוזרה, ולהמשיך לדלג לי. גם אני סורגת, בכל מקום. גם אני הייתי אמורה להיוולד מתה. כבר חקרתי על אנטארטיקה, ואני רוצה לגור שם. השיח האהוב עלי בחצר של סבא וסבתא שלי הוא שיח פטל שחור, כי הם תמיד בשלים כשאני מגיעה לשם, וזה רק לקטוף ולאכול, או להכין מזה ריבה, עוד לא החלטתי מה עדיף. בנוסף, מצאתי עליו פעם חיפושית שחורה עם נקודות אדומות, אבל זה לא קשור. גם אני קראתי פעם לאנשים שלא אהבתי "יתושים", ואמרתי לעצמי שהם לא שווים את זמני. וזה עוד לא הכל. יש יותר. הרבה יותר. אני רק מסוגלת לזכור כמות מוגבלת של דברים, וחוץ מזה, רק את התחושה המדהימה כשגיליתי כמה שהספר ואני מתואמים. מי שקרא את הספר, אולי יבין למה אני מתכוונת. איזה קליק מדהים נוצר ביננו. זה התחיל בתעודה המושלמת שהייתה הדבר הראשון שראיתי, המשיך בזה שלדמות הראשית קראו בי, ושהיא רוצה לצאת לטיול משפחתי לאנטארטיקה. הרגשתי כאילו שמישהו פשוט לקח לי את תכולת המוח ורוקן אותה על נייר, מתעצל להסוות את מה שכתוב בתור משהו לא שלי. הרגשתי כאילו שהספר מרגיש מה אני חושבת, וגרם לזה להופיע. נייר על חושי הייתה יכולה להיות המסקנה המיידית שלי, אם לא הייתי חולה לגמרי ובקושי מסוגלת לחשוב על משהו מלבד הספר וכאב הראש לי. אני קוראת ספרים כדי שהם יגררו אותי אל העולם שלהם. עולם שמישהם השקיעו בו ועשו הכל כדי שהוא יהיה שונה מהעולם שלי. והספר הזה? לקח אותי, עשה סיבוב של שני פאי רדיאנים ודחף אותי החוצה, חזרה לעולם שלי, אבל לא לגמרי. הוטא דחף אותי בחזרה לחלק החופף ביננו, שעדיין גדול מדי, לטעמי. אף פעם לא קראתי ספר שפשוט בא והציג את המחשבות שלי בתור עצמו. מי יודע, אולי יש עוד מיליוני ספרים כאלה ביקום, מאוגדים בספריה אחת עצומה, אבל אני לא חושבת שאתקל בהם. זו חוויה מעניינת, אתם מבינים. להרגיש מוצגת לראווה לכל עובר ושב שקורא את הספר. אבל מתחת לסחרחורת שהספר השאיר לי (אולי זה היה כאב הראש שגרם לה, אני לא מבדילה כרגע.), מתחת לעניין, מתחת להתאמה ביננו, "איפה את, ברנט" הוא ספר טוב. לא יותר. משוה בו היה חסר. משהו היה נמהר מדי. משהו יותר מדי אני, כמו שכבר התרגלתי. משהו היה יותר מדי. משהו היה מטופש ומיותר. המשהואים האלה הפכו אותו לספר טוב. הוא מקסים, הוא חביב לעיתים, הוא מצחיק בכמה מקומות, טיפה מפתיע במקומות אחרים (צפיתי את הרוב, למען האמת.), ובנקודה אחת הוא הרגיש לי, כמו שאמרתי, מטופש ומיותר. היה בספר משהו. הבטחה שלא מומשה. הוא לא יכול היות אמצע. או שהוא לגמרי אני או שהוא לא. "איפה את, ברנדט", ספר האמצע הראשון שפגשתי. הספר שהבטיח להיות אני, ואיכזב אותי.

היי. ילדה. כן. את עם השיער החום והמשקפיים. רוצה לנסוע בזמן? בהגינות, מי מכם היה מסרב להצעה כזו? לא אני. היא התכוונה אלי. היא מושיטה לי יד. מושכת אותי. אחורה בזמן. 30.11.2009 ילדה קטנה. בת 11. היא כל כך דומה לי. אבל, באותה מידה, אנחנו כל כך שונות. היא מאושרת. ממש ולחלוטין. המכתב יגיע כל רגע. היא כבר גדולה. היא חיה בתוך בועה. גם אני חיה בתוך אחת. לעומתה, הבועה שלי רק מחכה להתפוצץ. להציף אותי. להתנפח מחדש, שברירית יותר. קטנה יותר. מגנה פחות. היא כל כך תמימה. כל כך מקסימה. כמעט זוהרת. היא בת 11. הכי גדולה בעולם. היא כבר איננה. קראתי שוב את "היה היה פעם". למען האמת, די חיכיתי לשוב אל רועי החזירים, מגפיים מעופפות, פיות וכבשה אחת נבונה במיוחד. אבל לא צפיתי את הזכרונות. כן צפיתי אותם, בעצם. אני יודעת שזכרונות של ההפעמים שקראת ספר מסוים נדבקים אליו. לא ציפיתי שהם יכאבו. מצטערת. אני קצת מדוכאת. ואני חושבת שאני כרונופובית. הזמן פשוט זז מהר מדי. הספר הזה הזכיר לי את הזמן כשהזמן זז כמו שצריך. אני לא מצפה שמישהו יבין, אבל אעריך את זה מאוד אם תנסו. בדרך כלל ביקורות נועדו כדי לספר על הספר. לתת עליו חות דעת. אני פה כדי לחלוק אתכם את היאוש האינסופי (כמובן שזהו אינסוף קטן ולא אינסוף גדול. אני לא עד כדי כך מדוכאת/לוקה בכרונופוביה/שפויה) שאני חשה כעת. וגם כדי לספר קצת על הספר. *** אין לי השראה. אין לי על מה להתלונן. השמות מקוריים, אבל לא יותר מדי (האיזון ממש חשוב. דן זה נדוש, פלוצקר זה רחוק מדי). העלילה טובה, בדיוק מה שאני צריכה כדי להתעודד. אפילו, כשיש דמויות קצת שטחיות, הסופר ממהר להאשים את רוג'ר צפרדרגל בכך שהוא היה מקור המידע היחיד, ושהוא כתב אותן שטוחות. זה תמיד גורם לי לחייך. צחקתי, העמדתי פנים שהופתעתי (אני לא יודעת מה איתכם, אבל בשבילי אחרי הפעם השמינית הקסם מתחיל לפוג. זו ממש לא הייתה הפעם השמינית שקראתי את הספר), ובכיתי. בעיקר על הנוסטלגיה, על העבר ועל הדברוים (חיוך קטנטן. אפילו כשאני מדוכאת אני מצליחה לחייך לעבר האנשים שמכירים אותי) לדעתי, הספר הזה עונה במדיוק על ההגדרה של פנטזיה. אגדה מתוקה עם סוף טוב ורועי חזירים (רמז מטרים: שימו לב אליהם. אף פעם לא שמים לב אליהם). הפנטזיה של השנים האחרונות פונה בעיקר לנוער, כאילו שלילדים ולמבוגרים אסור פנטזיה. הפנטזיה המושלמת. ספר קטן לעיתות מצוקהף כשאני פשוט רוצה שקט. כשאני רוצה משהו מנחם. מזכרת מזמנים טובים יותר, כשהדבר הכי נורא בעולם היה השכן שמטייל מעל לשולחן שלך, או שהפכת לפתע לחיה צמרירית ומוזרה. מזכרת ממני בעבר. כדי לסיים, רק אתנצל על הביקורת הקודרת למדי שיצאה לי, על ספר כל כך קסום. אין לי מושג למה זה הכאיב לי, אולי זה קשור לזה שאני במצב נפשי מוזר (נזכרתי למה אני מתרגשת לקראת יום ההולדת שלי. כדי להשכיח מעצמי כמה שאני שונאת אותו), אולי בגלל הבגרות המזוגזגת בהיסטוריה שאני מגישה בשבוע הבא, ואולי בגלל שניהם. זה לא המקום להתלונן, אבל זה לא בדיוק עוצר בעדי, נכון? אני מצטערת. בו, בול, ביל, בול, וו, וול, ויל, וול.

מישהו אי פעם הלך לסרט זר, וחשב, "רגע. מה אם עובדים עלי? מה אם הכתוביות משקרות, וכל הקשר בינהן למה שיוצא מהפה של השחקנים, להגיון של הסרט, מקרי בהחלט? מה אם אני יושב ומקשיב במשך שעה וחצי להגדרות מילוניות הנאמרות ברגש, שגורם להן להישמע קשורות למה שקורה על המסך?" אני בהחלט חשבתי. "יש ילדים זיגזג" יוצא לקולנוע. יצא, נכון לכתיבת הביקורת. זה סרט הולנדי, והדבר שהכי רציתי לעשות כששמעתי על זה היה לבדוק בעצמי אם לפחות בסרט אחד הכתוביות לא משקרות לי. וגם כדי לצחוק על שאר הקהל, שימשיך להתחבט בשאלה האם הכתוביות לועגות לו או לא. כדי להרגיש את הכוח שיש בידע, את הכוח שיש לי על הקהל. רק המחשבה על זה שיכרה אותי לגמרי, ולכן, החלטתי ללכת. שבוע לפני, עברתי בספריה, בטעות (כן כן.), ואיכשהו, למרות שהכרזתי שאני לא משאילה יותר ספרים מהספריה, מסיבה ששכחתי כבר מזמן, יצאתי עם שישה ספרים, אחד מהם הוא "יש ילדים זיגזג", כי אני חייבת להיות המעצבן באמצע השורה, שלוחש חזק מספיק כדי שכולם ישמעו שזו בכלל השורה של הזה ולא של ההוא, שככה זה לא היה בספר ושבראש שלו, הגיבורה נראתה אחרת. אני מזהירה, כעת יבוא הבזק-לעבר, בתקופת זמן לא ידועה, לפני לא יותר מחמש-עשרה שנים, שיכלול ספוילרים. "אבא, על מה זה "יש ילדים זיגזג"?" שאלה הילדה, אחרי שנזכרה בציטוט שראתה איפהשהו, ציטוט שהקסים אותה. משהו על שוקולד. "זה על ילד שנוסע ברכבת מירושלים לחיפה, וסבא שלו חוטף אותו." אבא ענה. (תודה, אבא, הייתי צועקת אליו דרך השנים, אם הוא היה יכול לשמוע אותי.) גבעות חלפו מבעד לחלון, ושאלות חדשות צצו. "למה סבא שלו חטף אותו? איך סבא שלו חטף אותו? אם הוא סבא שלו, למה הוא חטף אותו? איך זה קשור לשוקולד?", כי ברור ששוקולד היה הדבר המרכזי שעניין את הילדה. "זה מסובך. תביני כשתקראי." (לפחות לא "תביני כשתהיי גדולה" או "נסביר לך בגיל 16", שבגיל 8 נראה כמו נצח, חיים שלמים, ממני. וזה באמת היה.) זה כל מה שאני זוכרת מהשיחה. מדי פעם אני נזכרת, ואני מחליטה להבין אותה, אבל ביום המחרת אני שוכחת מהכל, כרגיל, כי זה מה שאנשים עושים, שוכחים. שכחתי ממנה עד אמצע הספר, בערך. קראתי אותו בנשימה עצורה? לא. הייתי מופתעת לחלוטין? לא. גם בלי הספוילר מאבא, ראיתי את זה מגיע. אני טובה בדברים כאלה. קראתי ברצף, יום ולילה, עד הסוף-סוף? לא. כן ביליתי חמישה ימים עם חיוך מטופש על הפרצוף, מדלגת בכל מקום, עושה דברים נועזים יותר מבדרך כלל (אני לא אפרט, כי אני ארגיש עלובה, ובצדק.), עושה דברים מטופשים יותר מבדרך כלל (אני לא אפרט גם פה, והפעם כי יש גבול לכמה מטופשות אפשר לדחוף לתוך משפט.), והייתי מאושרת כזו. אפשר להאשים את חופשת פסח, אבל אני לא חושבת שזה בגללה. וכשהסוף הגיע, ואיתו הריקנות שספרים תמיד גוררים איתם, ריקנות שגוררת עוד ספרים כדי למלא אותה, במעגל קסמים בלתי נגמר, היא הייתה גדולה יותר מבדרך כלל. והיא גרמה לי לחשוב. כעת לנושא אחר לחלוטין: אני אוהבת להתעורר בשלוש וחצי לפנות בוקר, ולקרוא חצי שעה. למה? אני לא יודעת להסביר. "הלכתי בקלות. בעטתי בצמיג של מכונית חונה. סתם ככה, נבעטה לי הרגל. מה יש. הכל פה שלי כעת. הרחוב, העיר. הרחובות. אתם ישנים, ואני מרחף סביבכם, חד, מסוכן, לא צפוי, לא שייך לאף אחד. אם מתחשק לי- אני יכול להרוס לכם חצי עיר. אפילו לשרוף. מי ידע? מסכנים שלי. תמימים שלי, מפונקים. לילה טוב לכם. אל תפחדו. אני לא אעשה לכם כלום. אני טוב ורחום." בכמה שורות, 66 מילים, דוד גרוסמן הצליח לסכם את הסיבה לנדודי השינה הרצוניים שלי יותר טוב ממה שאני הצלחתי אי פעם. אני לא צריכה להיות מרותקת לספר, מופתעת מכל מילה בו, להרגיש געגועים אליו כשהוא לא ביד שלי, כדי שהוא יהיה ספר מעולה, אחד מהטובים ביותר שקראתי. קראתי הרבה בחיים שלי, החל מ-"מעשה בחתול רחוב", המשך בגוש ההוא, רוב החיים שלי, שאני לא זוכרת ולו ספר אחד שעבר אצלי בידים בו, וכרגע, כלה ב-"המדריך שהלם לחיי גמדי הבית, היער, הבר, הקרח והגינה". "יש ילדים זיגזג" עקף את כולם ומצא את מקומו בראש הרשימה. הוא בהחלט לא הספר הטוב ביותר שקראתי, בעיקר כי על רוב הספרים אני מסכלת מנקודות מבט שונות, אבל גם כי בטוח קראתי מתישהו ספר שנראה לי אז כליל השלמות, הספר הכי טוב שקראתי ואקרא, ושכחתי ממנו. גם מ-"יש ילדים זיגזג" אשכח. כי זה מה שאנשים עושים. יותר חשוב- זה מה שאני עושה. אבל היה לנו טוב, לי ולו, בזמן הקצר שהיינו ביחד, בזמן שהוא בילה בראש רשימת הספרים הכי טובים שקראתי. אני כבר לא אלך לסרט. זה יהרוס לי את הספר. את הזכרונות שיש לי ממנו, למצוא הסתירות בין מה שקרה בראש שלי לבין מה שקרה בראש של הבמאי. יהרוס לי לראות מה הם שינו בעיבוד למסך הגדול. אפילו לא כדי לדעת מה עושות הכתוביות. (בלילות, בלילות.) "ואני מבקש לעשות עוד הפסקה קצרה בשטף הסיפור, לנצל את הרגע הזה, רגע של גילוי לב נדיר, של קרבה מתוקה בין כותב לקורא, כדי לשטוח פה את בקשתי האחרונה עלי האדמות, את צוואתי הרוחנית: אני רוצה להיקבר בארון עשוי שוקולד. ימתקו לי רגבי עפרי." אני לא צריכה ספר שלא אוכל להניח מהיד. אני צריכה ספר שישאיר אותי, ריקנית ומלאה במחשבות, חושבת על עגבניות ניידות ופרות שוחות.

אני לא יודעת. לא הרבה. כלום כמעט. לא מה אני מרגישה, בדיוק, כרגע, בחודש-חודשיים-חצי-שנה האחרונים. לא איה יום היום. תאריך. הא. לא מה זה סינוס או קוסינוס ומכאן גם טאנגנס, מה אני אמורה לעשות עם נגזרת והשלבים שבהם צריך לענות על בעית קיצון, ולכן גם לא איך לפתור את עבודת הקיץ האיומה הזו. אני גם לא יודעת אם זה הספר הנכון לכתוב עליו ביקורת. הוא בהה בי שנה שלמה ואני אפילו לא זוכרת איך קוראים לו. רק את מדבקת השם המתקלפת בפינה השמאלית התחתונה של הכריכה הקדמית, בכתב יד מסודר ומרווח במיוחד שלא ראה אפילו את הדף הראשון של שום מחברת, השם שלי, הכיתה שלי, המקצוע, מכולם עולה עליזות של תחילת הלימודים, שלושתם עושים לי בחילה. אבל זה לא משנה כי אף אחד לא מתכנן לקרוא ספר לימודי שאושר ע"י משרד החינוך. ביקורת כדי לכתוב על עצמי. למדתי מהטובה ביותר, אני מניחה. ועל איזה ספר אחר אני יכולה לכתוב, חוץ מספר מתמטיקה מתפורר-למחצה שרודף אותי גם בחופש. יש לי כל כך הרבה מה לכתוב ואין לי מילים או כח או רצון, בעצם, לכתוב. וזה מה שרציתי להגיד, שהכל חלול, שם בפנים, כי אני אפילו לא יודעת מה אני רוצה לכתוב. מה חשבתי כשכתבתי את הביקורת הזו. על הספר הזה. ביקורת על כלום, בקושי על עצמי, על ספר שלא מעניין אף אחד. אני מצטערת. (לא שכתבתי משהו, סוף-סוף, גם אם כדי לכתוב שאין לי כלום. אני מצטערת על הרבה דברים, יותר חשובים ופחות, רובם פחות, גדולים וקטנים וקטנים-יותר-מבחוץ ולא על הבזבוז של הזמן והמקום. יש לי כל כך הרבה משניהם ואני מבזבזת אותם על שטויות כמו תאריכים הסטוריים ולהתבגר ואני מצטערת על זה, לפחות עשיתי משהו, לא נעצתי מבט בעבודה מטופשת עם תרגילים בלתי אפשריים, מייחלת שהם יפתרו את עצמם ומצטערת על כל הדברים שלא למדתי, ועל אלו שכן.)

אני אוהבת את הביטלס. אולי אתם מכירים אותי ופספסתם את העובדה הפשוטה הזו, אולי אתם לא מכירים אותי ולא היה לכם אכפת. ובכן, עכשיו אתם יודעים. יש לי סיבה מצוינת לאהוב את הביטלס. גיליתי את הביטלס בכיתה ו'. כל אחד עשה עבודה על נושא אחר. שפעת החזירים, ברבי, אמפתיה, פיזיקת קוונטים, ההיסטוריה של האופניים, ואני, על הביטלס. אני לא יודעת למה בחרתי אותם. לא שמעתי שירים שלהם –לפני הביטלס, אני יכולה להגיד שהטעם המוזיקלי שלי הסתכם בדיסקים מהאוטו, סיימון וגרפונקל או הגשש החיוור או הרמן ואן ויין, ואני לא מחשיבה את זה בתור טעם מוזיקלי כי זה של ההורים שלי ולא שלי- לא ידעתי מה הם בדיוק –הם יכלו להיות באותה המידה חברה לזיקוק נפט- ובאופן כללי לא שמעתי עליהם יותר מדי, שזה כלום, בזכות זה שאני לא ממש מתעניינת בעולם החיצוני, ונראה שזה הדדי. טוב לנו ככה, גם היום. אני לא יודעת למה בחרתי בשם שיכול להיות הכל, סוג של היפופוטם גמדי או יצאנית החמוצים הגדולה בעולם, ולא בפיזיקת הקוונטים או פסיכולוגיה או אופניים או מה שהנושא המשני שלי היה. זו הייתה עבודה, וזהו שמעתי שיר-שניים, והם היו בסדר. אולי קצת פחות. הגשתי את העבודה, קיבלתי ווי ושכחתי מהמפעל ליצור דובוני גומי בטעם אננס שכתבתי עליו והשירים הסבירים שלהם. מתישהו נתקלתי בלוסי. לוסי ברקיע היהלומים. בין כיתה ז' ל-ח', והרגע המדויק שבו התאהבתי בביטלס. אני אוהבת את הביטלס כי הם מבינים אותי ואני מבינה אותם. בכיתה ו' לא אהבתי אותם כי עוד לא הייתי מוכנה אליהם, ולא שמעתי את השירים הנכונים. שמעתי את שירי האהבה המתקתקים שעם כל הכבוד לסוחרי הסביבונים שיורקים חומצה, לא התחברתי אליהם אז, וגם לא עכשיו. אני בספק אם הייתי מתחברת לשירים שאני אוהבת עכשיו אז, בכיתה ו'. אנחנו שתי ילדות שונות. רוב השירים שלהם שאני מכירה נותנים לי תחושה שהם נכתבו עלי ואלי. Yer Blues, I Am The Walrus, Nowhere Man, Dear prudence, Her Majesty, Cry Baby Cry, Being For The Benefit Of Mr. Kite, Sun King, A Day In The Life הם רק כמה מהדוגמאות שעולות בי כרגע. מחר אלו שירים אחרים שיכנסו לרשימה דומה. דאגלאס אדאמס אהב את הביטלס. אני אוהבת את דאגלאס אדאמס. זה לא נובע מזה שהוא אוהב את הביטלס. ממש, ממש לא. זה אולי עזר שהוא הצליח להסביר אותי יותר טוב מעצמי, בנוגע לביטלס או בנוגע להכל, אבל זו לא הסיבה. אני נוטה להשוות את דאגלאס אדאמס לביטלס. אולי זה לא נכון, אולי זה לא היה בדיוק אותו הדבר, אבל באופן כללי, כן, זה מדויק. בהתחלה בקושי שמעתי עליו, ראיתי ספר שלו, ניסיתי לקרוא ולא ממש הצלחתי ("סוכנות הבילוש של דירק ג'נטלי", סבב שני, הנה אני באה), ויום אחד לקחתי את "סלמון הספק", וזהו. זה היה הרגע שבו התאהבתי בדאגלאס אדאמס. כל מה שקראתי עד היום של דאגלאס גרם לי להרגיש כמו שהשירים של הביטלס גורמים לי להרגיש. אל ועל ילדה קטנה ומגוחכת שנולדה באיחור של שלושה עשורים ויכולה רק לבכות קצת כי היא לא יכולה להבין איך מישהו שמבין אותה כל כך טוב עבר כאן לפני שהיא הייתה. אני אוספת ציטוטים לדלת שלי (אספתי, אבל זה לא משנה כרגע שאני מתעצלת להמשיך). כשאני מוצאת משפט שאני אוהבת, בספר, בתוכנית טלוויזיה (כל השתיים שאני צופה בהן), בשיר של אספני החידודים הגדולים בבוליביה, אני מעתיקה אותו לפתקית, מאיירת כמיטב יכולתי המוגבלת ומדביקה על דלת חדר השינה שלי. אם הייתי יכולה, הייתי תולה את הביטלס על הדלת של החדר שלי כדי להציל עצים. אם הייתי יכולה, הייתי תולה את דאגלאס לידם, מאותה הסיבה. אם הייתי יכולה, הייתי צדה נמרים כדי להציל עצים, אבל זו לא הנקודה. בכל עמוד –בסלמון הספק, במדריכים שקראתי עד היום, בשירים של חברת אינטרנט כושלת ליבוא צמר מעצי אנגורה- היה לפחות משפט אחד שרציתי להדביק על הדלת. פרקים שלמים, לרוב. עוגיות, למשל. כל מי שיצא לטיול שנתי עם מדריך מבית ספר שדה שמע את הסיפור על העוגיות. היא קונה עוגיות, מישהו אחר מתיישב לידה ואוכל אחת, לא נעים לה להעיר ובסוף הם אוכלים את העוגיות, כל אחד שקוע בספר שלו ומתעלם מהשכן, וכשהעוגיה האחרונה מגיעה הוא חוצה אותה והולך. כשהיא מחטטת בתיק שלה מאוחר יותר היא מוצאת את העוגיות שלה בתוך התיק, ומגלה שהיא בכלל הייתה זו שאכלה את העוגיות שלו, ומוסר ההשכל הוא לבדוק טוב שאתה לא אוכל עוגיות של מישהו אחר או משהו כזה, קריצה-קריצה של המדריך. בעוגיות של דאגלאס, הוא לקח את זה הלאה. לא הרבה. בדיוק מספיק כדי לגרום לי לחייך שבועות אחרי שקראתי את עוגיות, ולצחוק בפעם הבאה שיקריאו לנו אותו. בעוגיות של דאגלאס, הסיפור מתנהל בדיוק אותו הדבר, דאגלאס מוצא את העוגיות שלו בתוך התיק, ומסתיים בכך שכבר עשרים שנים מסתובב לו גבר עם אותו הסיפור בדיוק ובלי שורת המחץ. או הפרק על לוויתן הזרע. גם אותו אהבתי כל כך. אני יכולה לכתוב לנצח על דאגלאס. בביקורת האחרת על הספר הזה כתוב שזה ספר סגידה לדאגלאס. הרשה לי לשאול אותך- אז מה? לא שמעתי את כל השירים של הביטלס. אני אתפלא אם שמעתי אפילו רבע מהם, וטוב לי ככה. כל פעם שאני נתקלת בשיר של מקשי המקלדת הכי פחות נפוצים, הוא מדהים וחדש וממלא אותי באושר. כל פעם מחדש זה אוצר בלתי נדלה כמעט, שאני יכולה להתענג עליו ולרקוד כמו סהרורית בתחנת האוטובוס לצליליו הדמיוניים. רק טיפש יבזבז את ההרגשה המדהימה הזו, של "הם עשו את זה שוב. הם שוב כתבו שיר שהוא כל כך אני", בפעם אחת. רק אידיוט יאכל את הכל בפעם אחת. כמו שוקולד. לא קראתי את "סלמון הספק", הספרון שבסוף, הספר השלישי בסדרת דירק ג'נטלי, לא בקריאה הראשונה, אי אז באוקטובר שעבר, ולא הפעם. בדיוק מאותה הסיבה שלא שמעתי את כל השירים של הביטלס. אני רוצה למשוך את הזמן שלי כמה שאפשר. אני רוצה עוד קצת תקווה, עוד מילים שדאגלאס כתב ושעוד לא עפו, כהרגלן של מילים שאני אוהבת, בין הידיים שלי. לא הצחלתי לנכניס את מחצית מהדברים שרציתי להגיד לתוך הביקורת הזו, ואני לא אצליח. מאוחר מדי בשביל זה. אני לא אצליח לכתוב שדאגלאס כתב בדיוק עלי, על הדברים שחשובים לי, על התחומים שיש לי בהם דעה. אני לא אצליח לכתוב שדאגלאס חיזק את האישיות שלי, גרם לה להיות יותר אני. אולי זה הכי נכון, להשוות את דאגלאס לביטלס. "יום המגבת חל ב-25 במאי לזכרו של הסופר דאגלאס אדאמס (1952-2001), מחבר מדריך הטרמפיסט לגלקסיה." יופי, ויקיפדיה. אפשר לסמוך עליכם שתשטחו את העניין. זה היה זה, פחות או יותר. יום המגבת היום. יום המגבת הראשון שלי. פגשתי את דאגלאס אדאמס באוקטובר. מאי, שבעה חודשים מאוחר יותר. " 'אתאיסטים אמריקאים': איזה מסר היית רוצה לשלוח למעריצים האתאיסטים שלך? דנ"א: שלום. מה שלומכם? " קצת פחות טוב כי אתה כבר לא אי שם, כותב מילים שיעופו לי בין הידיים. היה שלום, דאגלאס, ותודה על הדגים. ***

אי פעם קרה לכם ששמעתם בדיחה, צחקתם עליה עם כולם, אבל רק מאוחר יותר הבנתם אותה העד הסוף, צחקתם באמת, וכולם הסתכלו עליכם כאילו שאתם מוזרים? תנו לי לגשת לעניין מכיוון אחר. בזמן האחרון אני בוכה הרבה. כלומר, אני לא בוכה על כל שטות מטופשת שקורה בחיים שלי. אין לי סיבה לבכות על החיים שלי. עדיין, אני בוכה יותר מפעם. אני בוכה כי השלג נמס, אני בוכה על דמויות מתות, דמויות שלא בכיתי עליהן בקריאה הראשונה. אי בוכה מסופים. בזמן האחרון, אני בוכה כל מחיאת-שיבולת-שועל. העברית תשרוד את חוסר קימותו של הביטוי בעברית. אתמול סיימתי לקרוא את "שרלוק הולמס, כל הסיפורים- כרך ה'". אתמול הבנתי את הבדיחה, שלא הייתה בדיחה. שרלוק הולמס נגמר. אין עוד תעלומות סבוכות ופתרונות גאוניים. זו הייתה הפעם האחרונה ששרלוק הולמס הפתיע אותי בתהליך ההיקש שלו. מה שלא אעשה לא יוכל לשנות את העובדה ששרלוק הולמס הסתיים. הבנתי את הבדיחה, באיחור אופנתי, ובאופן טבעי, כי זה מה שאני עושה בזמן האחרון, בכיתי. כולם הסתכלו עלי מוזר. אולי כבר הספקתם להשלים עם זה ששרלוק הולמס הסתיים. השלמתם עם זה, ונתתם לעולם להמשיך. אולי מעולם לא היה לכם אכפת. אבל לי אכפת, מאוד. "אבל יש את אגאתה כריסטי ואת הרקול פוארו." הייתם אומרים. כן, יש אותם. אבל זה לעולם, לעולם לא יהיה אותו הדבר. שרלוק גרם לי להתאהב בז'אנר הבלשות. שרלוק גרם לשינוי -קטן, אבל הולך וגדל- באופן המחשבה שלי. שרלוק גרם לי לחפש את הפתרון הפשוט ביותר, אך בו זמנית המתוחכם ביותר. זו אולי קלישאה, אבל שרלוק הולמס שינה לי את החיים. עכשיו אמור להגיע הקטע שאני מתקצרת את "שרלוק הולמס", ממליצה עליו ובוכה קצת. שום תקציר שאכתוב יוכל אי פעם לתמצת את מלוא המהות, השרלוקיות של הספרים. גם ההוצאה הוציאה את הספרים בלי תקציר, והם צודקים בכל מאת האחוזים. יש דברים בלתי אפשריים, ויש דברים שלא כדאי אפילו להתחיל לנסות לעשות. המלצה- גם פה, אתן לספרים לדבר בשם עצמם. אני אפילו לא מצליחה לנסח את הפקודה שמהדהדת לי בראש ראו. לכו. קראו. חזרו. הבחינו. לספר לכם על הדבר שאזכור תמיד, העובדה הראשונה שאני פולטת על שרלוק הולמס? האסלה שלו עשויה מחרסינה לבנה עם פרחים כחולים. יש בזה משהו מעודד, בלדעת שגם לאדם הכי פחות אנושי לא רק יש צרכי קיום בסיסיים, אלא שהם מקושטים בפרחים כחולים, אתם לא חושבים? איפהשהו על מדף, עומדים חמישה ספרים. ירוק, אדום, תכול, כחול, שחור. בספה, מתחת למדף, יושבת ילדה ובוכה על בדיחה, באיחור של מאה שלמה.