בלשית אמנות שמחפשת יצירות אמנות שנגנבו במלחמת העולם השנייה מדובבת אישה זקנה שאמה הייתה בעלת גלריה במינכן ונחשדת כי שיתפה פעולה עם הנאצים בגניבת היצירות. הסיפור עוקב אחר גלגוליה של האם, בעלה היהודי, נסיונותיה להסתיר ולהציל יצירות אמנות של אמנים שנחשבו נחותים כי אינם ארים מספיק. היא מועסקת ע"י היטלר עצמו, גרינג וחבר מרעיהם במיון יצירות שהוחרמו . התחושה שלי מהספר היתה כאילו אין לצמרת השלטון הנאצי שומדבר אחר לעשות חוץ מלגנוב יצירות אמנות ולהעביר מיד ליד. קצת התפספס לי הספר הזה. קיוויתי ליותר. סיפור המסגרת מאד בנאלי, לא הושקעה בו יצירתיות . בלשית דופקת בדלתה של הזקנה וזו מיד פותחת את ביתה ואת ליבה ומתחילה לזמר על תקופות אפילות ועל סודות משפחתיים כמוסים. הדמויות מאד שטוחות וקשה להתחבר אליהן. ניסיתי נואשות להבין מה עובר על משפחה גרמנית ממוצעת פלוס בימים ההם ולא הצלחתי להתחבר לאף דמות. לא לאהוב ולא לשנוא. נקודה שלי אישית הציקה לאורך הקריאה היא העובדה שכ"כ הרבה מאמצים ואנרגיה הושקעו ב"הצלת" יצירות האמנות ודאגה להן כאילו הן תינוקות רכים, בה בשעה שבאירופה אנשים מאבדים צלם אנוש. הזקנה מבכה על אבדן היצירות, על הזלזול באמנות שאינה ארית. זה נשמע לי מופרך ואבסורדי בתקופה כ"כ חסרת אנושיות . אבל אולי זו רק אני.

לא זוכרת מתי בפעם האחרונה לקח לי כ"כ הרבה זמן לסיים ספר. לא יודעת איך לא נשברתי אחרי כל כך הרבה עמודים עמוסי מידע. לא זוכרת מתי לא התייאשתיי מלקרוא ספר כ"כ הרבה זמן. יש משהו מכשף בספר. כבר מהעמוד הראשון שלו. שתופס אותך ולא נותן לך לעזוב. שנותן לך יד וצולח איתך את המעבר מהעולם הזה, ב 1984 לעולם ההוא, בעל שני הירחים, 1Q84. הספר מאד איטי. לא מפספס תנועות, הגיגים, משפטים סתומים ופילוסופיות חיים. אך מצד שני האיטיות הזו משקיעה אותך עמוק בתוך עמודיו. מבלי שתרגיש. אין מצב להפסיק באמצע. גיבוריו הם טנגו, מורה וסופר צללים שנגרר לשכתב ספר בוסר של נערה מוזרה שברחה מכת תמהונית, ורוצחת להשכיר בשם אאוממה, שנשכרת לרצוח את מנהיג הכת. פרסום הספר פותח תיבות פנדורה שהיו אטומות, וגורר רציחות, חטיפות ואיומים. טנגו ואאוממה הכירו והתאהבו בילדותם אך המציאות הרחיקה אותם זה מזו. הגורל שזור בכל פרק, חבוי ברקע אך מכתיב את הקצב ואת העלילה. לא חובבת מדע בדיוני. לא מאמינה בגורל. זה המורקמי הראשון שמצליחה לסיים. ולמרות זאת כושפתי. שאפו.

וארשה היא עולמם של ישיבות, מזמורים ורבנים עבדקנים, ביתם של ברל'ה, איצקה והרשלה. כך תמיד לימדו אותנו הזקנים. בשביס זינגר פותח צוהר לוורשה אחרת . וורשה של עולם תחתון. עולם של עוני, זנות, סחיטות וגניבות. מאה קבין של טומאה. אולם בל נתבלבל, העולם התחתון היידי הוורשאי הינו כשר למהדרין כדת וכדין. בעולם הזה הזונות גונחות ביידיש ומקללות בשפת הגמרא הגנבים לא מפספסים שחרית, מנחה וערבית. הסרסורים שוחטים תרנגול לכפרות ומרבים בצדקה. קיילה, הזונה הכשרה מתאווה לחיים אחרים, טהורים יותר, מכובדים. היא נשואה ליארמה, הגנב המוכשר שהוציא אותה מבית הבושת ויחד הם מתגוררים ברחוב קרוכמאלנה 8 הידוע כשוק היהודים. יחד הם רוקמים מזימות, מרמים יהודים עשירים, מפתים גבירים וחולמים על ימים אחרים, מקומות רחוקים. יארמה מואסת בחיי הרפש ומבקשת מפלט אצל בונם טומאשובר בן ישיבה הפוזל "החוצה" מפה לשם היא מלמדת אותו את רזי הגוף והוא בתמורה מאפשר לה לחלום על חיים ישרים והגונים. כשנופל על בן הישיבה פחדם של השלטונות הוא ממהר לאסוף את הזונה שלו ויחד הם בורחים : הוא מחיילי הצאר והיא מהבעל השיכור- בדרכם לאמריקע. שם באמריקה המציאות טופחת על פניהם והפערים ביניהם מקבלים גוון חד וחזק. הם נאבקים יחד בקשיי הפרנסה, מנסים לשמור על השפיות ועל הזוגיות הלא שגרתית עד הסוף (המר?) העלילה רבת פיתולים, פסגות ושפל. הימים הם ימי טרום מלחמת העולם הראשונה. ווארשה היא עיר יהודית תוססת. יהודים יודעי ספר דרים בכפיפה אחת עם רוכלים ופושטי יד ומתפללים יחד במניין. כולנו יהודים, הביוב הזורם ברחובות הוא של כולם ואיש לא כופה את דרכו על האחר. דווקא באמריקה הנאורה מגלה צמד הפולנים המוזר את חומת הדחייה מהאוסט-יודן ואת שנאת העניים/חרדים/עובדי הכפיים. על רקע פסל החירות ניו יורק נדמתה לי אפורה, מסוגרת וקרה לעומת הבירה הפולנית מוכת הגורל אך רבת הגוונים והדעות. הדמויות בספר מלאות חן- הזונה, הסרסור, הבעל הלא יוצלח, תלמיד הישיבה- קשה לא להתאהב בהם, לרחם, לגחך. הם שייכים לתחתית החברה אבל כשמציצים לתוכם רואים אנשים עוצמתיים שלא מפחדים לשאול שאלות ולהתפתח. נהניתי מכל עמוד.

ביוגרפיה יהודית-ציונית ישראלית כשרה ומפולפלת. קשה להאמין שמדובר באחד האנשים הכי צבעוניים, קולניים, קשים לפיצוח ושנויים במחלוקת שקמו לעם היהודי. כי זהו סיפור על ילד יהודי שגדל בתקופת אימים שבגר להיות יהודי הגון וישראלי בנשמה. כי אלה גלגוליו של היהודי הנודד שתמיד בעת מצוקה חוזר לצור מחצבתו ולבית אבא. גם אם קוראים לו טומי לפיד. אפילו אם קוראים לו טומי לפיד. ויאיר הוא יאיר הוא יאיר, בסגנונו המיוחד מביא את הקורא להתאהב בילד השמנמן והמפונק. אהבת האדם והעם שהשתרשה בו בשל תהפוכות חייו ניבטת בכל עמוד ועמוד. ציונות אמיתית, נקייה, שצמחה מהמקום הכי אמיתי שיש- ההבנה שאין לנו מקום אחר. כי היינו במקום אחר - וזה נגמר רע. וצריך להסתדר עם מה שיש. גם אם צריך לצעוק ולבעוט ולהפגין ולהרגיז אנשים מכובדים. כמי שנרדף, סולק, איבד ונמלט טומי לפיד יכל להרשות לעצמו לשים קצוץ על מה שחושבים עליו, והוא עשה את זה בחן, בהומור ומכל הלב. לא הצבעתי לו בזמנו כשרץ לכנסת. הפחידו אותי הכעס והשנאה שחשתי שהיו בו- לא אוהבת מפלגות של "נגד" . הספר לעומת זאת, מתאר אדם שהיה בו הרבה מאד "בעד". בעד עם ישראל כפי שרצה לראות בדמיונו. לא חייבים להסכים עם דעותיו, מותר לחשוש מהתוקפנות ועם כל זאת לקנא בבעירה הפנימית הזו שהייתה בו, שדחפה אותו להתיר את חרצובות לשונו ולשלח חיצים לכל עבר. הספר כתוב בשפה זורמת, נעימה, מאד אישית ומלאת רגש. ראוי.

רק סיימתי לקרוא את הספר לפני כמה שעות וכבר מתגעגעת אליו . אי אפשר שלא להיכבש ע"י גיבוריו, אידיאולוגים ואנושיים כאחד. משפחת לב ארי היא משפחה חילונית,שמאלנית,אתאיסטית מבחירה, נלחמת בכיבוש בכל כוחה . אבא,אמא,זוג תאומים ( כלב היה משלים פה את האווירה....). לכאורה אין שום סיכוי שאי פעם המציאות תפגיש אותם עם משפחת הייצלר. אבל במציאות הישראלית, "לכאורה" זו רק המלצה... משפחת הייצלר, מרובת הילדים היא משפחה "מתנחלת", מעמודי התווך של מפעל ההתיישבות. מבלי לעשות ספויילרים, המחבר מפגיש את שתי המשפחות האלה בנקודה טרגית המשותפת הכמעט יחידה שיש ביניהן -השכול. השכול שבאופן רגיל הינו גורם מאחד ומחבק בין כל המחנות, מהווה מקור לקרע ענק ובזמן שכל מחנה מנסה להתמודד בדרכו האמונית והאידיאולוגית עם השבר שחיבר ביניהם פורץ מחול שדים המאיים לפרק כל משפחה מבפנים ואת שתיהן-אחת מול השניה. הסופר הינו רב, אולם הדבר לא ניכר בכתיבתו, לפחות לא ברובה. שני המחנות לא יוצאים נקיים תחת ידיו. כתיבתו חריפה,חכמה,אנושית וכ"כ ישראלית!!!. הספר לא נקרא בתחושה שהמחבר בא לחנך אותנו או להרביץ בנו תורה. נהפוך הוא, לא הרבה רבנים היו מעזים להתקרב באופן הזה ללבה הרותחת של החברה הישראלית, להתמודד עם חילוניות, שמאל, צבא ואינטימיות זוגית בצורה כ"כ טבעית כאילו הוא אשכול נבו ולא הרב ליאור אנגלמן.... הוא לא מפחד לגעת בנקודות הכואבות ביותר שלנו- הורות, שכול, שואה, אלוהים,אהבה,קנאה,זוגיות,רומנטיקה, ולמרות השתייכותו למחנה מסוים מאד הוא מעז להעמיד את עצמו בצד השני של המתרס ולהתמזג עם הקול שמנגד בצורה כ"כ מזדהה ומקבלת עד כי אני אישית מצאתי את עצמי לפחות מעל דפי הספר "עוברת צד"... אז נכון שתמיד יש צד שחייב להתפשר יותר, ונכון שזה גם בד"כ אותו הצד.... זה לא פ'ר וזה אפילו מכעיס. וכעסתי. הספר הזה גורם לך לכעוס! על כולם שם! וגם להבין אותם ולאהוב אותם. כי כשמעמידים את כל ארץ ישראל השלמה מול אבא ואמא.... או את הכיבוש המשחית מול בנך יחידך אשר אהבת.... הכל מתגמד. הכל. בשורה התחתונה כולנו ילדים של מישהו וכולנו מחפשים מישהו לאהוב ולהיאהב זו המציאות והמחבר לא המציא את הגלגל, אלא רק משתמש בו להנעת הרומן היפיפה הזה. היה טוב. חבל שנגמר לי.

ביוגרפיה יהודית-ציונית ישראלית כשרה ומפולפלת. קשה להאמין שמדובר באחד האנשים הכי צבעוניים, קולניים, קשים לפיצוח ושנויים במחלוקת שקמו לעם היהודי. כי זהו סיפור על ילד יהודי שגדל בתקופת אימים שבגר להיות יהודי הגון וישראלי בנשמה. כי אלה גלגוליו של היהודי הנודד שתמיד בעת מצוקה חוזר לצור מחצבתו ולבית אבא. גם אם קוראים לו טומי לפיד. אפילו אם קוראים לו טומי לפיד. ויאיר הוא יאיר הוא יאיר, בסגנונו המיוחד מביא את הקורא להתאהב בילד השמנמן והמפונק. אהבת האדם והעם שהשתרשה בו בשל תהפוכות חייו ניבטת בכל עמוד ועמוד. ציונות אמיתית, נקייה, שצמחה מהמקום הכי אמיתי שיש- ההבנה שאין לנו מקום אחר. כי היינו במקום אחר - וזה נגמר רע. וצריך להסתדר עם מה שיש. גם אם צריך לצעוק ולבעוט ולהפגין ולהרגיז אנשים מכובדים. כמי שנרדף, סולק, איבד ונמלט טומי לפיד יכל להרשות לעצמו לשים קצוץ על מה שחושבים עליו, והוא עשה את זה בחן, בהומור ומכל הלב. לא הצבעתי לו בזמנו כשרץ לכנסת. הפחידו אותי הכעס והשנאה שחשתי שהיו בו- לא אוהבת מפלגות של "נגד" . הספר לעומת זאת, מתאר אדם שהיה בו הרבה מאד "בעד". בעד עם ישראל כפי שרצה לראות בדמיונו. לא חייבים להסכים עם דעותיו, מותר לחשוש מהתוקפנות ועם כל זאת לקנא בבעירה הפנימית הזו שהייתה בו, שדחפה אותו להתיר את חרצובות לשונו ולשלח חיצים לכל עבר. הספר כתוב בשפה זורמת, נעימה, מאד אישית ומלאת רגש. ראוי.