במרכז הסיפור עומדת דמותו של אדמו"ר גדול היוצא למסע לטיבטים בעקבות חלום. המסע לובש אופי מיסטי לחלוטין וכולו מונע ונובע מתוך העולם המיסטי הזה. במהלך המסע האדמו"ר מתוודע אל בחורה החוקרת את התחומים שכלפיה מכוון מסעו. ומתוך כך נרקמת אהבה חשאית בינהם. המעניין שדווקא החוקרת היטיבה לעמוד על המישור הפסיכולוגי שבעבורו האדמו"ר יצא למסעו, ולבסוף מסתבר שהצדק עימה. דומני שכאן אנו עדים להבדלי גישה בין נימוקים מיסטיים לבין נימוקים פסיכולגיים.שאולי אין הם נהנים מאותה הילת מיסטורין וחרדת קודש אך הם בסופו של עניין חושפים את האמת שנעלמת מבעל העניין עצמו. הספר מצטיין בעברית משובחת ובלשון חכמים המזכירה במידה מסויימת את עגנון. הסיפור עצמו יש בו סרקסיזם כלפי אותם המייחסם עליונות לפועלי ישועות. מי ששפת המקורות נהירה לו יוכל להתענג היטב ולעמוד על הציניות החבויה לה בין דפיו של ספר יפה זה.

המסות שבספר מצטיינות בחדות הרעיון והסגנון. מסה הראויה לתשומת לב היא המסה הנקראת בשם 'הריגת הפיל'. היא בעצם גם המסה שבה פותח הספר. שם מתואר מקרה בו קצין נקרא להרוג פיל גדול שמסכן את האנשים משבט הודי. משהגיע הקצין הוא מגלה שאין צורך בהריגת הפיל, אך ההתגודדות של אלפיים איש הממתינים בציפיה דרוכה ומסוקרנת לרגע ההריגה, הצליחה להשפיע עליו ולמלא אחר הציפיה והמבוקש. הוא חש שאלפיים רצונות כמו דוחקים בו והסירוב לכך יציג אותו כשוטה וטיפש. ואכן הוא הוא הורג את הפיל בחוסר השלמה פנימית מצידו. המעניין שבסוף המסה הוא מתאר שהוא הגיע אל מקום מגוריו שם התגלעה מחלוקת בין " קשישים" "לצעירים" הקשישים הצדיקו את מעשיו ואילו הצעירים זעמו על הריגת הפיל ונימוקם עימם שהפיל שווה יותר מאותם בני השבט.לטעמי שני מסרים עולים מהמסה הזו הראשונה מבקשת להראות כיצד שינאה אידאלוגית יכולה לגרום לזילות בחיי האדם, אך מצד שני רחמנות כלפי בעלי חיים.מגמה זו עוברת גם במסה אחרת ביחס אל הנידונים למוות. והשניה, נודעת לעצם הריגת הפיל, ובכך היא מעלה הרהורים לגבי ההשפעת החברה על האדם, כאשר הוא פועל ועושה דברים רק כדי לא להיות שוטה בעיני הזולת גם אם בתוכו הוא סבור אחרת. בספר ישנה גם מסה מעניינת על הכתיבה המגוייסת כיצד סופרים זוכים להכרה והערכה רק משום שהם תואמים לרוח מסויימת המנשבת מקובעי הדעות.

תורתו של שפינוזה, היא תורה עמוקה וקשה, ודורשת מאמץ ניכר לפענח את הרעיונות הגלומים בה. נקודת המוצא הבסיסית של שפינוזה נובעת מתוך תורתו של דקרט בדרך הניגוד. אם דקראט התחיל את עיונו מהספקנות שפינוזה בחר להתחיל את עיונו מהוודאות. דקראט התחיל בהטלת ספק בכל מה שקיים ואפילו באני העצמי שלו, ובסופו של מסע הוא הגיע למסקנה שיש משהו וודאי ומוחלט, וזהו האלהים. שפינוזה פותח את העיון באלהים ומתוך כך הוא פונה לעיון בשאר הדברים. כאן ראוי להטעים שתפיסת האלהים המתוארת, אינה במובן הדתי שאנו מכירים. אין מדובר כאן באלהים שאליו מתפללים, אלא כל מכלול הוא אלהים.ובניסוח המוכר: אלהים הוא הטבע והטבע זה אלהים. נוהגים לראות בשפינוזה את החילוני הראשון, זאת לנוכח עמדותיו שהובעו בספרו במאמר תיאלוגי מדיני, בו הוא מניח את היסודות לביקורת המקרא המודרנית, ואף קובע כדרישה מהותית את הפרדת הדת מהמדינה. יוסף בן שלמה, סוקר את משנתו של שפינוזה באופן תמציתי ובהיר, ומספק הבנה בסיסית להבנת תורתו של שפינוזה ולכתביו החובקים תחומי דעת שונים. על הספר הזה ניתן בהחלט לומר שזהו מעט המחזק את המרובה.

במרכז הסיפור עומדת דמותו של אדמו"ר גדול היוצא למסע לטיבטים בעקבות חלום. המסע לובש אופי מיסטי לחלוטין וכולו מונע ונובע מתוך העולם המיסטי הזה. במהלך המסע האדמו"ר מתוודע אל בחורה החוקרת את התחומים שכלפיה מכוון מסעו. ומתוך כך נרקמת אהבה חשאית בינהם. המעניין שדווקא החוקרת היטיבה לעמוד על המישור הפסיכולוגי שבעבורו האדמו"ר יצא למסעו, ולבסוף מסתבר שהצדק עימה. דומני שכאן אנו עדים להבדלי גישה בין נימוקים מיסטיים לבין נימוקים פסיכולגיים.שאולי אין הם נהנים מאותה הילת מיסטורין וחרדת קודש אך הם בסופו של עניין חושפים את האמת שנעלמת מבעל העניין עצמו. הספר מצטיין בעברית משובחת ובלשון חכמים המזכירה במידה מסויימת את עגנון. הסיפור עצמו יש בו סרקסיזם כלפי אותם המייחסם עליונות לפועלי ישועות. מי ששפת המקורות נהירה לו יוכל להתענג היטב ולעמוד על הציניות החבויה לה בין דפיו של ספר יפה זה.

בספרון זה יש שני סיפורים מעניינים הראשון מתאר אדם עני שמכור לטיפה המרה ובכל פעם מתרחשים לפניו ניסים המאפשרים לו להחזיר איזה חוב שהוא קיבל על עצמו ואף לצאת ממצבו הדחוק, אך בכל פעם הוא מוצא אמתלה אחרת לדחות את החובה שקיבל על עצמו תוך הסתמכות על אותה אפשרות לניסים.לבסוף ברגע האחרון לחייו הוא עושה את המאמץ האחרון למלא את המשימה אך הוא נופח את נשמתו ומת. דומני שהמסר של הסיפור שניסים אין בהם כדי לשנות את התכונות וההרגלים של האדם, הם יכולים רק להלהיב אותו לרגע אך בסופו של עניין האדם חוזר לשיגרה ולאותם הרגלים שקנו שביתה במארג נפשו. הסיפור השני מספר סיפור על קצין שהתאהב ברוזנת ועזב את ביתו ומשפחתו ועשה ככל האפשר על מנת להיות בקרבתה, על אף שהוא ידע שהיא נשואה. וביום מן הימים בעקבות דבר מה מסויים הוא עוזב אותה ללא התראה מוקדמת ומבלי שהרוזנת שהתאהבה בה עשתה לו דבר רע. האמת שהתקשתי למצא את משמעות והמסר של הסיפור. עם זאת לדעתי המסר של הסיפור מצד אחד הוא מבטא את כחה של האהבה החוצה גבולות אך מצביע גם על איזה תכונה אגואיסטית שכאשר אין היא באה על סיפוקה המושלם האדם זונח ועוזב ללא כל התחשבות בצד השני. הכתיבה יפה ורהוטה, ואף שזורה בחוט של הומור מושחז.

במוקד הספר עומדת דמותו של סגן צעיר שפוגש צעירה נכה, ומתוך רגש רחמים הולך לבקר אותה ומקדיש לה את שעותיו הפנויות.תוך כדי כך הנערה מתאהבת בו אהבה עזה שעצם קיומה והישרדותה נעשה תלוי באותו סגן צעיר. מכאן מתחיל כל הסיפור המתאר את לבטי הנפש של הסגן הצעיר עד שבסופו של מסע הוא נותר עם תחושת אשמה שלא נמחית בספר יש ביטוי עמוק להרס שהאדם מביא על עצמו מתוך הרחמים.אך בצד זה מוצגת הבחנה חדה בין שני סוגי רחמים: בין סוג רחמים פחדן ורגשני שהוא ביטוי לקוצר רוחו של הלב לראות את הזולת במצוקה, ובכך הרחמים יותר משהם נועדו למען האדם המסכן הם משרתים את הצורך להשקיט את המצפון של האדם. זהו הגרעין לשמו של הספר קוצר רוחו של הלב. הסוג השני הוא סוג של רחמים יוצר. שהרצון של האדם נהיר וברור לו והוא למען מעניק את הרחמים בסבלנות וסובלנות עד כלות כוחותיו. נקודה נוספת הראויה לתשומת לב, שהגיבור בקרב אינו בהכרח גיבור בכיבוש הרצונות הפנימיים שלו הבנה זו בין שני סוגי הרחמים מוטחת בפני אותו סגן הצעיר ע"י הרופא של אותה צעירה נכה.במאמר מוסגר אציין, שהבחנה זו מתנוססת בראש עמוד הספר אך היא מופיעה במהלך הסיפור. הספר מצטיין בכתיבה חדה וקלעת תוך ניתוח של לבטי הנפש העוברים על גיבור הסיפור