רקוויאם לעמק
תמונת הכריכה של ספרו החדש של יצחק בן נר, "האיצחקיה: רומן אנטיביוגרפי", היא פרי מכחולו של האמן אלי שמיר, יליד כפר יהושע. בציור נראית חבורת בנות העומדת כמקהלה בשדות העמק, ולצדן אקורדיוניסט היושב על כיסא בעייפות. החבורה שרה את השיר שפעם היה המנון העמק והציונות, "באה מנוחה ליגע", אך כעת השיר הולך, נחלש ונמוג. העמק וכפר יהושע כבר אינם בלב הקונצנזוס הציוני כמייצגי ערכי החלוציות.
כשראיתי את כריכת הספר הרגשתי צביטה עזה בלב. כילד גדלתי בגבעה מעל כפר יהושע, כפר ילדותו של בן נר, והכרתי את נופיו מקרוב. העמק והכפר הם נוף ילדותי, וכך גם סיפוריו של בן נר לילדים שסופרו על העמק, אותם קראתי כטקסטים מכוננים. מאוחר יותר, כשבגרתי, ספריו – ובהם "שקיעה כפרית" – עיצבו את טעמי הספרותי. בדומה לסופרים ותיקים אחרים, וכמו "שיר העמק" עצמו, בן נר הוא סופר שהולך ונשכח; לא מתוך כוונה רעה, אלא מכוח טבעו של עולם.
יצחק בן נר מתקרב לשנתו התשעים, ועל כן היטיבה לעשות הוצאת "יצירה עברית" כשהחליטה לפרסם במהדורה מודפסת את ספרו שיצא לפני כעשור במהדורה דיגיטלית בלבד. כעת, המהדורה המודפסת מאפשרת לקוראים רבים, ובעיקר לוותיקים שבהם, לחוות את הספר הנפלא הזה.
הספר משתייך לז'אנר הביוגרפיות הספרותיות המרגשות שכתבו סופרים קאנוניים: עמוס עוז ב"סיפור על אהבה וחושך", נתן שחם ב"הסיפור הכפול של אמי", או חנוך ברטוב "של מי אתה ילד". הביוגרפיה האמיתית והבדויה של בן נר, היא טובה מכולן, היא נגעה בי בעוצמה, במכלול רגשות וזיכרונות, שברגעים מסוימים ממש הזלתי דמעות.
בן נר מספר בגעגוע עז ובכאב את סיפור הוריו: אמו, בעלת נפש אמנותית רגישה, שבחרה במעשה הציוני שגזר עליה הקרבה וסבל, ועשתה זאת באמונה עקשנית בצדקת הדרך; ואביו, שגנח בלילות ממכאובי גופו הדואב, תוצאה של עבודת הפרך שחייבה החקלאות. חלק זה הוא קינה גדולה ומרגשת לתקופה שייצגה את הרעיון הציוני הגדול, זה שביטל לעיתים את נטיות הלב האישיות. בן נר "יאכזב" את הוריו כשסירב לבקשתם להמשיך את דרכם כחקלאי במשק המשפחתי; הוא הלך אחר נטיית לבו ותשוקתו לכתיבה ועזב לתל אביב – קונפליקט קלאסי בין דור החלוצים לדור המימוש העצמי.
אחד משיאיו של הספר הוא סיפור אהבת נעוריו של בן נר למורה מבית ספרו. התיאורים ויזואליים וכתובים בשפה פיוטית ומרהיבה: החצאית הפרחונית, סריגיה הסגולים-אפורים, והמחוות העדינות והמגושמות של שניהם. זהו סיפור מפעים על חוויית אהבה ראשונה, מלאת תשוקה וכאב, שהצליחה להדהד את החוויה האישית והנשכחת שלי בגעגוע חריף ומוחשי.
חלקו השני של הספר הוא מסע חניכה אל העולם שמחוץ לכפר: הצבא, המלחמות שלעולם לא מסתיימות, תקופת "כסית" על שלל הבוהמה התל-אביבית, העבודה בגל"צ, אהבות, משפחה וספרים. ואחר כך – ההזדקנות, בגידת הגוף ופחד המוות. זוהי רשימה של אבני דרך שלעיתים נראות שגרתיות, אך אלו הם החיים האמיתיים.
"האיצחקיה" הוא רקוויאם מפואר של בן נר: פרידה מנוף ילדות שהפך למיתוס, וקינה על דור שהקריב את נפשו למען האדמה, עד שהפך בעצמו לזיכרון נמוג. בן נר מתאר זיכרונות בכאב ובגעגוע, לצד השלמה וגאווה על החיים מלאי הסיפוק. זהו ספר המעניק גאווה ונחמה לאלו שעדיין מייחלים לעצמם להתגבר על הפחדים, להוסיף ולאהוב ולקוות, ולהמשיך לצעוד במשעולי החיים בראש מורם.