“ספר מרתק. מבחינתי, במקור היה הספר "מי כתב את התנ"ך?" (1995) של פרידמן שהציג לציבור הלא-מקצועי בצורה פופולרית ומרתקת את מה שחוקרי המקרא ידעו כבר מהמאה ה-19, שהתנ"ך (החומש) אינו מקשה אחת אלא ארבע יצירות שונות, מוגדרות-היטב, שאוחו בדיעבד ליצירה אחת. ארבע יצירות אלו נכתבו ע"י אנשים שונים, בתקופות שונות, עם מטען דתי שונה ומטרות דתיות-פוליטיות שונות. ואז הגיע ספר זה - "ראשית ישראל" (2003).
השאלה ברקע הספר היא: "האם התנ"ך הוא היסטוריה?". תשובה קצרה מצאתי בנספח ד' לספר (כדאי לקרוא גם את הנספחים): "התנ"ך מכיל חומרים היסטוריים, לא-היסטוריים, והיסטוריים-למחצה, המופיעים לפעמים בסמיכות רבה זה לזה". אם כך, בבואנו לגלות את ההיסטוריה של העם היהודי עלינו להפריד בין מה שהיסטורי לבין מה שהוא יצירה ספרותית, מיתולוגיה או יצירה אידיאולוגית-פוליטית-דתית שבאה לטעון טענה או לבנות נרטיב לצורך זמן כתיבתה. והמחברים עושים זאת ע"י שימוש בארכיאולוגיה. למרות שיש מחלוקות בין הארכיאולוגים לגבי תיארוך אתרים ושיחזור תרחישים היסטוריים (ומחלוקות אלו מוצגות בספר) - מציגים הכותבים תזות מרתקות לגבי ההיסטוריה כפי שהיא נתמכת לדעתם ע"י המימצאים הארכיאולוגיים. חבל לצטט כאן את הדברים - עדיף לקרוא את הספר. אולי רק לומר שהספר מציג סיפור היסטורי שונה לחלוטין מזה שאותו למדנו מהמקרא. זה לא מוריד כהוא-זה מגדולתו של התנ"ך - זה הופך את הסיפור ההיסטורי מנרטיב ידוע שכולנו שיננו מינקות לסיפור יותר מרתק, יותר נסתר, יותר מלא-חורים, ואת המחקר הארכיאולוגי מכלי טכני לאישוש סיפורי התנ"ך לכלי שבידיו המפתח לפתור את התעלומה של תולדות העם היהודי בארצו.”

“אולי אתחיל מהסוף - ספר מעניין, אולי מכוון קצת ל"אניני טעם" בנושא מקרא וארכיאולוגיה.

המחברים מנסים לגשת לחקר העבר הקדום של עם ישראל בגישה המשלבת הרבה ארכיאולוגיה, אותה הם מעמתים עם חקר המקרא. היחס אל המקרא משתנה בהתאם לתקופה - החלק הקדום של עם ישראל מקבל יחס הרבה יותר ספקני, לעומת החלקים המאוחרים של קורות ממלכת יהודה, אשר בהם הארכיאולוגיה והמקרא חופפים פעמים רבות.

קריאה בספר הזה תהיה קשה מאוד למי שירצה למצוא אמת, ורק אמת, ושום דבר פרט לאמת - בכל סיפורי המקרא באשר הם. הסיבה היא פשוטה - העובדות שאותם אנו מכירים באמצעות הארכיאולוגיה לפעמים עומדות בסתירה גדולה עם מה שהמקרא מתאר. כך, למשל, לא היו פלשתים בימיו של אברהם. כמו-כן, גמלים לא בויתו עד האלף הראשון לפני הספירה, וממלכתו של דוד לא היתה יכולה להיות כה עצומה.

הנחת המחברים היא שבעוד שברור שיש חלקים קדומים במקרא (בעיקר השירות השונות), הרי שהנרטיב המקראי מייצג מסורת מאוחרת של אידיאולוגיה השייכת למלך יאשיהו. הספר מנסה להמחיש זאת באמצעות אותה אידיאולוגיה שניסה לקדם יאשיהו, וכיצד המקרא "מתיישב" עם אותה אידיאולוגיה - ההמחשה הכי ברורה היא בדיוק באותם מקומות בהם התנ"ך "מזייף" לעומת המציאות הארכיאולוגית.

גישה נהדרת שבה נקטו המחברים נוגעת לרקע ההתיישבותי של עם ישראל הקדום - במקום להתחקות אחר המקרא ולראות בתרבות הישראלית כתופעה יחודית בעליל - המחבר מראה תחריש שחוזר על עצמו של התיישבות בשדרת ההר, בו התפתחו ממלכות ישראל ויהודה, עוד מתקופת הברונזה הקדומה. באמצעות הבנת התהליך הזה אפשר ביותר קלות להבין את התהליך שגרם להתיישבות בתקופה הנדונה (ראשית הברזל א'), מי הם האנשים שהתיישבו, ומדוע הם בחרו דווקא באזור הקשה הזה. ההסברים הללו נותנים גם הסבר לעלייתה המוקדמת של ממלכת ישראל (לפני יהודה), ולתהליך שבכלל גרם למממלכה מאזור ההר להתחזק.

הבעיה העיקרית שלי עם הספר היא הגישה הנרטיבית שלו. כן, יש פערים בין הטקסט המקראי לבין העדויות הארכיאולוגיות - וכן, ככל הנראה ממלכת ישראל אכן קדמה לממלכת יהודה (ולא נוצרו כתוצאה מפיצול ממלכה מאוחדת) - אבל הספר פעמים רבות נשמע כמו ספר תעמולה של ממלכת ישראל, כזה שמנסה להכפיש את ממלכת יהודה בכל הזדמנות. אני בטוח שלא לכך בהכרח "התכוונו המשוררים", וכאמור - אמת לחוד ונרטיב לחוד - אבל הדרך שבה ה"אמת" (קשה לקבוע מה האמת המוחלטת, אם בכלל) מוצגת פעמים רבות יכולה לעייף.
ובכל זאת אסייג ואומר שברור כשמש שהתנ"ך מנסה להציג אג'נדה מסויימת, והיא אג'נדה פרו-יהודאית. התנ"ך באופן מחשיד מציג מלכים ישראלים מסויימים כגרועים ונוראים כלפי עמם, וזאת למרות שהממצא עצמו מוכיח כי הם דווקא היו המלכים היותר חשובים שידעה הממלכה (וזאת על-פי עדויות חוץ-מקראיות). גם בממלכת יהודה אנו רואים תופעה דומה, ודווקא המלכים החוטאים הם דווקא המלכים השלווים יותר שנהגו בפוליטיקה מתונה.

הסיבה לצרימה הזו לדעתי נובעת ממקור אחר- הלא הוא הדת. התנ"ך מציג את הסיפור שלו מתוך השקפה דתית מסויימת - דרך העיניים המונותאיסטיות של הדת שהתפתחה ביהודה. הצער הוא (להשקפתי) שעיסוק בתפל ולא בעיקר, וקידושם של נרטיבים, ולא של האמונה עצמה, עשוי לגרום לאנשים פשוט לעצום עיניים לנוכח העובדות הרבות הצצות בחורבותיהן של ערי ישראל ויהודה. מעבר לכך שאותם אנשים נשארים "נאמנים לאמונתם", הם אינם משנים את המציאות - ואם כבר, הם בוגדים בה, כל זאת כדי שהסיפור שסיפרו להם בתור ילדים לא יתערער. וכשזה הופך להיות למהות האמונה - לדעתי משהו בדרך מתפספס. וחבל.
באופן אישי אני יכול לומר שדווקא קריאה "בראש פתוח" בספר הזה, קריאה נטולת דעות קדומות ואמונות תפלות, מובילה לתובנות מעמיקות יותר כלפי התודעה הלאומית וכלפי התודעה הדתית - היהדות עצמה.”

“"דומה אפוא כי הסאגה של יציאת בני-ישראל ממצרים אינה אמת היסטורית, ומאידך גם אינה יצירה ספרותית פרי הדמיון. היא ביטוי רב-עוצמה של זיכרון ותקווה [...] כל ניסיון למקם את הסיפור המקראי הזה בתאריך היסטורי מוגדר יבגוד במשמעותו העמוקה ביותר של הסיפור. יציאת מצרים, מתברר, אינה אירוע יחיד, אלא התנסות מתמשכת של מרי לאומי, של עמידת החלש המשועבד כנגד החזק השולט." [ע' 83]

היסטוריה מזוית אחרת. מעניין ופותח את המחשבה.”

“ספר מעניין ומאתגר המעניק כסות מדעית לסיפורי התנ"ך בעקבות ממצאים ארכיאולוגיים שהתגלו בעשורים האחרונים של המאה העשרים במדינות האזור ומדינות דרום הים-התיכון.
מסתבר שיש תיעוד לממלכה יהודית בימי מלכי יהודה בממצאים שנחשפו במצריים וסוריה, רק שהיא שונה מהמתואר בסיפורי התנ"ך. לממלכה בימי בית שני יש תיעוד נרחב יותר וקרוב יותר למסופר בספרים החיצוניים.
אנשים שאמונתם הדתית חזקה לא יאהבו את העובדות ואת התיאוריות שבנו עליהן צמד הכותבים, במיוחד לא את העובדה שמוצאנו בשבט נוודים קשוח ואכזר שאנשיו הגיעו לכאן מחצי האי ערב... קשוח אבל חכם! כשהרעיון המרכזי של זקני השבט, אשר רצו למנוע התבוללות בעמי האזור, היה להמציא דת חדשה שבה יש אלוהים אחד שאינו גשמי ואין לו צלם או פסל.

למרות שזה לא סוג הספרים שאני נוהג לקרוא הוא ריתק אותי. הספר כתוב בשפה ידידותית, קולחת ופה ושם גם עם הומור (המקור באנגלית ופרופ' ישראל פינקלשטיין היה מעורב בתרגום).

מומלץ לכל מי שיש לו ראש פתוח...

גילוי נאות: את הספר קיבלתי בזמנו מפרופ' ישראל פינקלשטיין שהוא ידיד של אבי.”