"בארץ העיוורים אדם עם עין אחת הוא מלך."
האמת, לא שמעתי על הספר הזה לפני. נתקלתי בו לראשונה בשבוע הספר האחרון. בעודי סוקר את דפיו הראשונים, צצה לי לתוך שדה הראיה אישה מבוגרת, מבטה עובר מהספר אליי, ואז בחזרה כמה פעמים, והיא אומרת לי: " זה ספר חובה, אבל הוא מאוד (שתי שניות של "מאודדד") קשה". בשפה פשוטה, לי זה נשמע כמו: -זה אחלה ספר, אבל לא נראה לי ש--אתה-- תבין"- השימוש באימרה מתנשאת, ואפילו קצת פוגעת זו זיכתה אישה זאת במבט "TO the left, to the left" ישיר ומנוכר שהוציא אותה דיי מהר משדה הראיה.
במהלך כל הספר חיפשתי את הקטעים הקשים בו, הפלא ופלא, לא מצאתי. אני חייב להגיד להגנתה (לא שאני כזה שש להגנתה) ששמעתי מעוד מקורות שהספר הנ"ל לא פשוט, ושלא תבינו אותי לא נכון, יכול להיות שלאנשים מסויימים הוא יהיה טיפה מורכב, אולי מהיר מדי. אבל בהחלט לא הייתי שם אותו בקטגוריית "קסוטו/אבן שושן, צמוד". אפילו להפך, הכתיבה (או שאולי זה פשוט התרגום המוצלח) נתנה תחושה שמישהו מדבר אליך בגובה העיניים, ולא מישהו שסתם משוויץ כמה יפה הוא יודע להשתמש בשפה גבוהה - כשבעצם שום מסר לא עובר (גורם חוזר שמרתיע אותי מהרבה סופרים ישראלים).
-בהזדמנות זאת אני רוצה לצאת בקריאה לכל האנשים שמפחידים אנשים אחרים באמרות כמו "זה ספר מאוד קשה, השפה מאוד קשה" -אתם לא מעניינים!
הכתיבה זורמת ומכניסה את הקורא אל תוך העולם ה פוסט-אפוקליפטי, הנואש הזה, שה"מגפה הלבנה" נפלה עליו ללא שום התראה מוקדמת. הדמויות שסאראמאגו משתמש בהן, כל כך מציאותיות, ממש כאילו תלש אנשים מהעולם האמיתי ושם אותם בתוך העולם המתואר בספר.
במהלך כל הספר, אין שימוש בשמות - את הדמויות ניתן לזהות רק לפי "קווי מתאר" כאלה ואחרים משהו שתורם לאווירת חוסר הוודאות, האובדן והעיוורון.
"בכל אחד מאיתנו יש משהו שאין לו שם, והוא אנו עצמנו."
סראמאגו בחר באישה בתפקיד הדמות היחידה שלא התעוורה. מעניין אותי מה היה קורה אילו היה זה גבר - סתם נקודה למחשבה :)
בסופו של דבר, הספר מלא עניין וזורם בצורה חלקה לאורך כל העלילה - בהחלט שווה!
