האנושואידים הוא ספר מדע בדיוני של פעם. כזה שהיום כבר אין, כי אין זמן, והדמיון נמחץ ע"י המציאות, ורעיונות פילוסופים נדחים בבוז על ידינו כי אנחנו רוצים פשוט – איך יודעים? כי מתרצים את זה שספרים כאלה כבר אין כי הם "לא כלכליים".
ובכל זאת מפעם לפעם יוצא לי לחטט בחנויות יד שנייה ששם הם עוד קיימים, שוכבים מאובקים ומחכים (בעיקר כדי להגיד לנו "אמרנו לכם")- מעטים נחשבים לקלאסיקה ואז מודפסים שוב ע"י הוצאות ספרים אמידות שמוכנות לספוג הפסדים, אבל רובם נידונו להעלם בהמתנה.

יש הנרתעים ממדע בדיוני – אין סבלנות לשטויות האלה – אולם למעשה רוב ספרי המדע הבדיוני הם ספרי פילוסופיה, סוציולוגיה, פסיכולוגיה והגות במסווה אחר, פסיאודו מדעי פנטסטי ומותח - פשוט כיף – מעטפת שמקלה על העיסוק העמוק והמסובך של הרבדים שלמטה.
אפשר לקרוא את קץ הילדות, גר בארץ נוכרייה או 1984 – נא – כזה פשוט בלי בישול מסובך – תנו את הסיפור וזהו. אבל אפשר גם להתעמק במסרים העמוקים שמתחבאים שם.

כך גם האנושואידים, ששואל ועונה על שאלות קשות. עלינו – על האנשים – והטכנולוגיה – ומתי הקשר הזה שהפך את הטכנולוגיה לעוד איבר מגופינו יגיע לנקודה קריטית בה הטכנולוגיה תציע את האושר והאידיאל המוחלט במחיר של חופש הבחירה.
תנסו לדמיין עולם שבו כולם חיים באושר, והטכנולוגיה מונעת באופן פעיל כל ניסיון לפגוע באושר הזה, האם אז נשאר בני אדם, נישאר כאלה שהם אדונים לגורלם? האם נסכים או נלחם כמו שאנחנו עושים תמיד, ואולי אנחנו טועים?
ספר כזה הוא לא סתם קריאה – הוא מזמין אותך לחשוב – מזמין אותך לתפוס צד, ומפתיע אותך כל הזמן בדברים שלא חשבת עליהם.
כן לזה קוראים פילוסופיה, ואם אתם לא מפחדים ותרצו לחקור קצת לאן אנחנו מתקדמים, המדע הבדיוני מספק הרבה שאלות וקצת תשובות מאוד מעניינות.

בעולם שבו מקומות נעלמים אם הם לא מופיעים במנוע החיפוש או ב-Waze, ושקיומנו תלוי באפס ואחד שרצים בפיסות סיליקון – כדאי לעצור ולחשוב על הדרך ומה יש מאחורי הסיבוב.
קחו קצת מהבדיון ליד ותתחילו לחשוב, מתברר אז שהמדע הוא לא כל כך בידיוני.

אה כן, ויש גם ספר ובתוכו סיפור, נחמד, מפתיע אבל לא יותר – ובכל זאת ממליץ בכל לב.

סוף סוף הגעתי אל הספר הזה, 3 חודשים (ועשרה רומנים אחרים של קינג) אחרי שקראתי את קובץ הסיפורים האגדי שלו - "עונות מתחלפות". לא רק הכריכה והשם של הספר המפתים קראו לי, אלא גם הרצון לחוות שוב את הקסם והעונג שבסיפוריו הקצרים של מלך האימה. יש שאומרים שסטיבן קינג לא מצטיין בכתיבת סיפורים קצרים. אולי. אני לא רב אמן בכתיבת סיפורים קצרים (למרות שכתבתי כמה כאלו פה ושם), אבל אני יודע שכשסיפור קצר מצליח להסב לי הנאה, להלך עליי אימים, לרגש אותי או להצחיק - זה סיפור קצר טוב! וכמה מוזר, זה קרה בכל אחד ואחד מ-13 (בררר מספר רע) הסיפורים שמופיעים בקובץ.
זה עוד בלי לגעת בכשרון הבלתי נתפס של סטיבן קינג ביצירת מבנה סיפור חדש בכל פעם. אין סיפור שדומה לרעהו! לכל אחד יש אלמנט אימה אחר וצורת הגשה שונה. לשבח אותו עוד? תחשבו רק על יכולת התיאור המעמיקה של סטיבן קינג בשלל תחומים, החל מהיסטוריה, דרך פסיכיאטריה, וכלה בברגים של שירותים כימיים - ואת כל זה הוא עושה לטובת סיפור קצר! האין זה מעיד על גאונות? איזה סופר בדורנו משקיע כל כך? נו ברצינות?
לא מזמן נפל לידי ספר מתח של לי צ'יילד - אחרי שנה וחצי שבה הספרים היחידים שאני קורא הם של קינג - ואחרי קריאת מספר עמודים, חשכו עיניי. זה היה מבהיל לראות את ההפרשים העצומים ברמה ובעומק התיאורים, בשימוש במושגים מהתרבות האמריקאית, בהומור, בעמקות השיחה בין הדמויות. אדם שנהנה מעלילותיו של ג'ק ריצ'ר אבל משתעמם מספריו של סטיבן קינג, לא מבין שהוא בעצם נכשל במבחן אינטלגנציה.

כשלקחתי את הספר מהספרייה, אמרתי לעצמי שמוטב שאתחיל ואגמור אותו בסוף השבוע כדי שלא אסחב אותו בדרכים. הוא היה מרופט, הדפים על סף התפוררות ומדיפים ריח חמוץ של יושן. דא עקא, שאת הספר "לוכד החלומות" סיימתי באמצע השבוע, כך שנאלצתי בסופו של דבר לסחוב איתי את "אש זרה" בדרכים. טעות חמורה, כי כך גרמתי לכמה מהדפים האחרונים של הספר להיתלש (הוא היה ממש ישן!). אבל מה אעשה, שלא יכולתי להסיר את עיניי מהעלילה הנהדרת, המרגשת עד דמעות, המצחיקה והכל-כך טהורה ותמימה שמלך האימה והרגש שוטח לפנינו.
התרגום הוא מאד קסום, ומזכיר את התרגום הנפלא של "עיני הדרקון" של סטיבן קינג (אני צריך לבדוק אם זו לא אותה המתרגמת במקרה). כל זה הופך את חווית הקריאה לנעימה, חלקה ורכה, ובעצם לכל מה שמתקשר אצלכם לנעימות.
יוצא, אם כן, שזה הספר שבו האיחול "קריאה נעימה!" הוא הכי קולע למציאות.

נ.ב. עם קצת ספוילר: הספר מסתיים - כמו עיני הדרקון - בקצוות פתוחים, שיוצרים אפשרות להמשך העלילה. אני מאד מקווה שסטיבן קינג יספיק לעשות זאת מתישהו! (כפי שכבר עשה עם הניצוץ, השנה)