“ספרי מתח ואימה אף פעם לא עשו לי את זה.

אני לא יודע בדיוק למה, אבל אף פעם לא לקחתי את הז'אנר הזה יותר מדי ברצינות. גם לא יצא לי לקרוא יותר מדי מהם- זה פשוט היה נראה לי כמו קונספט מטופש. כלומר, מתח עוד מילא. אבל אימה? עד כמה ספר יכול להפחיד אותי? לצמרר אותי? בסרטים זה עוד הגיוני, יש עזרים וויזואליים, שמשאירים הרבה יותר רושם, ג'אמפ סקארז למיניהם, וזה לא היה נראה לי הגיוני שספר, שהוא בסך הכל מילים כתובות, יגרום לי לאותה התחושה. כלומר, ספר לא יכול לעשות לי- "בו."

אז מעולם לא קראתי סטיבן קינג. לא שהיה לי משהו ספציפית נגדו, פשוט לא חשבתי על הז'אנר המסוים הזה יותר מדי. ואז חבר שלי המליץ לי על הספר הזה, וזה חבר שידוע בכך שהוא לא ממליץ סתם. החלטתי לתת לספר הזדמנות.

הופתעתי לטובה.

במהלך הקריאה בספר הופתעתי, צחקתי, הצטמררתי ופחדתי- כמו שלא פחדתי מעולם באף ספר אחר שקראתי. וזה היה כל כך כיף, כי לא הייתי מוכן לזה. זה הסטיבן קינג הראשון שקראתי, וזה רק עורר בי רצון לקרוא עוד ספרים שלו.

הספר הזה הוא אסופה של סיפורים קצרים, ולכן אין מה להרחיב בנוגע לעלילה. רק אומר שכל הסיפורים, קצרים וארוכים כאחד, הצליחו להפתיע אותי ולרתק אותי, כל אחד בדרכו שלו. כמובן, היו סיפורים טובים יותר והיו פחות, אבל בסך הכל זאת הייתה חוויה מהנה, מפתיעה ומפחידה שגרמה לי לראות את הז'אנר הזה באור חדש.

אי אפשר להוריד את הספר מהיד. מומלץ במיוחד.”

“סוף סוף הגעתי אל הספר הזה, 3 חודשים (ועשרה רומנים אחרים של קינג) אחרי שקראתי את קובץ הסיפורים האגדי שלו - "עונות מתחלפות". לא רק הכריכה והשם של הספר המפתים קראו לי, אלא גם הרצון לחוות שוב את הקסם והעונג שבסיפוריו הקצרים של מלך האימה. יש שאומרים שסטיבן קינג לא מצטיין בכתיבת סיפורים קצרים. אולי. אני לא רב אמן בכתיבת סיפורים קצרים (למרות שכתבתי כמה כאלו פה ושם), אבל אני יודע שכשסיפור קצר מצליח להסב לי הנאה, להלך עליי אימים, לרגש אותי או להצחיק - זה סיפור קצר טוב! וכמה מוזר, זה קרה בכל אחד ואחד מ-13 (בררר מספר רע) הסיפורים שמופיעים בקובץ.
זה עוד בלי לגעת בכשרון הבלתי נתפס של סטיבן קינג ביצירת מבנה סיפור חדש בכל פעם. אין סיפור שדומה לרעהו! לכל אחד יש אלמנט אימה אחר וצורת הגשה שונה. לשבח אותו עוד? תחשבו רק על יכולת התיאור המעמיקה של סטיבן קינג בשלל תחומים, החל מהיסטוריה, דרך פסיכיאטריה, וכלה בברגים של שירותים כימיים - ואת כל זה הוא עושה לטובת סיפור קצר! האין זה מעיד על גאונות? איזה סופר בדורנו משקיע כל כך? נו ברצינות?
לא מזמן נפל לידי ספר מתח של לי צ'יילד - אחרי שנה וחצי שבה הספרים היחידים שאני קורא הם של קינג - ואחרי קריאת מספר עמודים, חשכו עיניי. זה היה מבהיל לראות את ההפרשים העצומים ברמה ובעומק התיאורים, בשימוש במושגים מהתרבות האמריקאית, בהומור, בעמקות השיחה בין הדמויות. אדם שנהנה מעלילותיו של ג'ק ריצ'ר אבל משתעמם מספריו של סטיבן קינג, לא מבין שהוא בעצם נכשל במבחן אינטלגנציה.”

“ספר זה של סיפורים קצרים, לעניות דעתי, הוא ניסיון נואש של קינג לרכב על גל ההצלחה שלו, על אף שגל זה כבר לא זה גבוה ולא כזה מאיים.
יש בו כמה רעיונות מעניינים, ואין ספק שבריכת הרעיונות של קינג היא בלתי נדלית, אולם באף אחד מהסיפורים אין כבר את התו המיוחד הזה, את הטירוף שהיה בספרים הישנים יותר שלו.
ב"זה", "מיזרי" "נדודי שינה" "העמדה" (המדהים) ועוד מיצירותיו הישנות, יש משהו שונה- לא רק ברעיון אלא בכתיבה עצמה, משהו עוצמתי ומפחיד ונוראי ומאוד מאוד מיוחד, ואילו כאן זה חסר.
כמובן שאפשר היה להגיד שזה רק נראה לי כך בגלל שאלו סיפורים קצרים בהם הוא לא ממש מספיק לבנות דמויות כדי לפרק ולהשחיט אותן ככל שהעלילה מתקדמת (כמו שהוא נוהג לעשות), אולם דיעה זו מבוססת לא רק על ספר זה אלא גם על "סיפורה של ליסי", גם הוא עד כמה שידוע לי בין החדשים יחסית, וגם בו חסר המשהו הזה (למרות שסיפורה של ליסי הוא ספר מאוד מוצלח שנהניתי ממנו מאוד).

הכתיבה של קינג היא כמו קיפוד, רק שבשונה מקיפוד רגיל, במקום שהוא תתחיל כפלומה רכה ותהפוך לקוצים, היא התחילה מקוצים ועתה, לצערי, נעשית לפלומה רכה ובלתי מזיקה.”

“אסופת אימה של המלך,אך שונה מאוד מאלה שפירסמו אותו בשנות השבעים.נושאים כמו החיים אחרי המוות,הפרעה טורדנית,הפיגוע בתאומים וסיפור שירותים ציבוריים מגעיל עד אימה(איזה תיאור...)משתלבים לאנתולוגיה פסיכדלית משהו ששומרת על מעמדו של קינג כאחד מגדולי מספרי הסיפורים של ימינו.”