אני אוהבת את פרופ' הרסגור. האיש הוא בהחלט משהו מיוחד. בן יותר משמונים, מדור הנפילים של בוני הארץ, ישב בכלא ברומניה, ממקימי קיבוץ זיקים בארץ, למד בסורבון בצרפת, לימד דורות של סטודנטים, כתב והירצה על היסטוריה בתשוקה והתלהבות אמיתית.
יש לי גם קשר אישי אליו, בשנות הארבעים של המאה הקודמת הוא הספיק גם להיות המדריך הנערץ של אבי בתנועת השומר הצעיר.
ואכן, ספרו החדש (ביחד עם ד"ר אהוד פוקס) לא אכזב אותי. הרסגור ופוקס דנים ומנתחים החלטות חשובות של מנהיגים היסטוריים עפ"י הפרמטרים של תורת ההחלטות. נשמע משעמם? בכלל לא. הרסגור לא מתבייש להיות נוקב וישיר ולכנות מנהיגים ידועים "טיפש", "פחדן" וכד'. הספר קולח, נעים לקריאה, ממתק משובח לחובבי ההיסטוריה מהפן האנושי והלא יבש שלה.
הסקירה מוקדשת לזכרו של פרופ' הרסגור ז"ל, שנפטר היום
10.2.2011

יש לנו נטייה לקטלג ספרים: יש "קלאסיקה" שחובה לקרוא ולסמן וי. יש "ספר חובה" בדרך כלל בנושאי ציונות או שואה. יש "ספר טיסה" שמשמעותו - ספר קליל שהטיסה מלבינה. הרי לא תיקח "מלחמה ושלום" לטיסה, נכון? ויש "ספר נוער" - נושאים יותר קלים, גיבורים בגיל הנעורים, שאתה מוכן להודות שקראת אותו כי...כי...אתה בודק בשביל הילדים.

הספר הזה מוגדר "ספר נוער" ותחת ההגדרה הזאת מרשה לעצמו די הרבה: הוא עוסק אמנם בהתבגרות ותום התמימות, אך הוא בודק גם נושאים כמו חברות, חמדנות, טוב ורע...בקיצור כל מה שמטריד אנשים בכל גיל. הספר כתוב טוב ויש לו תכונות שמבחינתי הן הכרחיות להנאה מספר: הוא אינו מזייף ואינו מתחנף.

סטנלי ילנטס (הרביעי) מתייחד בזה ששמו זהה בקריאה קדימה או אחורה. הוא גם שמנמן, דחוי על ידי חבריו בבית הספר, והוא נאשם לא בצדק בגניבת נעלי ספורט ונשלח לרצות את ענשו במחנה לעבריינים צעירים "גרין לייק" שאינו ירוק ואין בו אגם, אבל מצד שני הוא משופע בפעילות חינוכית של כריית בורות - בור ליום לכל נער משתקם...

הספר כתוב טוב, מעניין מספר סיפור הווה ועבר, דמויות ברורות, מאפשרות הזדהות. ותוך סיפור שוב נפרשת לפנינו אמריקה הלא ייצוגית: זו שאם אתה עני עדיף מותך. אם אתה עני וחולה נסה להסתדר עם מים ואוויר. ואם צדק אתה מבקש כדאי שיהיה מי שיתעניין בגורלך. אהבתי מאד את הספר הזה, וממליצה עליו לכל מי שעוד לא קרא.