טוב, לא נפלתי.
אני לא יכולה להגיד "כגודל הציפיה גודל האכזבה" כי לא באתי בכלל עם ציפיות.
די הבנתי שהספר הזה פחות טוב מ"ילד 44" (מה שלרוב קורה עם ספר המשך) רק שלא ידעתי כמה פחות טוב.
עכשיו אני יודעת.

אם תשאלו אותי הבעיה הכי גדולה של הספר הזה היא שהוא כביכול מנסה להיות הפוך מהראשון - הרודפים הופכים לנרדפים, התקופה אחרי מות סטאלין וכו' אבל בעצם הוא מאוד חוזר על עצמו:
לב (הגיבור) שוב רודף ונרדף, שוב חוטף מכות, שוב מנסה להצדיק את קיומו בפני אישתו וכו'.
מה שהיה מעניין ומיוחד בילד 44 שזה בעיקר ההבנה מה זה אומר לחיות במשטר של סטאלין המדכא עכשיו כבר לא היה מעניין בכלל ואפילו ממוחזר.
הספר אמנם התחיל לפחות עם מתח מסויים אבל אח"כ הפך למסטיק והדמויות החלו סובלות ממחלת "חוסר ההיגיון הפנימי" - מחלה ידועה וחסוכת מרפא.
בלי יותר מידי לספר את העלילה אני רק אגיד שרוב הזמן ההחלטות של הגיבורים לא היו ברורות לי. בעיקר אני מדברת על מה שכביכול מניע את הגיבור בכל הספר הזה - האהבה שלו לבנות שהוא אימץ בסוף הספר הקודם וההחלטה שלו לשמור על המשפחה שלו בכל מחיר - לכאורה מטרה נעלה וצודקת אבל אחרי היכרות עם שאר הדמויות בסיפור וככל שהעלילה מתקדמת כבר לי היה ברור שהוא נלחם על כלום. הסופר לא הצליח ליצור אצלי תחושה שיש לו על מה להילחם וגם לא אמפטיה מינימלית לדמות שכביכול הוא רוצה להציל - את הבת שלו.
בעיני היא היתה הרוע בהתגלמותו וגם אם היו לה סיבות וקשיים רגשיים באיזשהו שלב כבר ההתנהגות שלה ושל לב בעיקבותיה היתה לא מרגשת ולא אמינה.

ואז.. סוף סוף הגיע הסוף! סוף צפוי לחלוטין כמובן עוד מהעמוד הראשון אבל גם סובל מאותה מחלה של חוסר היגיון בסיסי לאור כל הבחירות של הגיבורים במהלך הספר. זה כאילו הסופר החליט שעכשיו הוא מסיים את הסיפור אז יאללה- כל אחד אומר את מה שהוא צריך, עושה את מה שהוא צריך וזהו!

אבל אני כל כך שמחתי שהספר נגמר שלא היה אכפת לי כבר!!

לימור נחמיאס במיטבה, ספר שנון ומבדר מאוד,נהניתי מכל רגע. <br>שם הספר נראה תמים, אבל הוא רחוק מכך, לגלות מה באמת פירוש שם הספר הצחיק אותי מאוד. <br>

מצחיק שנון, פשוט כיף טהור.