“מיכלי, היא הכל חוץ ממתוקה. היא לא סובלת סמכות, עושה רק מה שהיא רוצה, פמיניסטית, לא סותמת את הפה (גם כשצריך), צינית עד מעליבה, נפרדת וחוזרת לחבר הקבוע שלה. כל זה נסלח לה כמובן כי היא בת 29. (ראיתם פעם גיבורה כזו שעברה את גיל 40 ולא יחשבו שהיא פתטית?)
כמעט בטעות מיכלי נקלעת ללב חקירת רציחות סדרתיות, וכמובן מצליחה לפענח אותן.
מצטערת לאכזב - לא הצלחתי לגבש את דעתי על הספר. מצד אחד הכתיבה של נחמיאס מקורית ושנונה, והספר קליל מצחיק ומותח, שילוב שהרבה ניסו ולא הרבה הצליחו.
"בעזרת כמה טלפונים פיצחתי את מספר הטלפון החסוי של השוטר עם העיניים הכחולות. קבענו שהוא יפצה אותי על מה שהוא עשה לי בבוקר, אם אף אחד לא ירצח אותי קודם לכן".
"היא לא תרצח אותי. אף אחד לא ירצח אותי. אם יש דבר שאני בטוחה בו זה זה. אני, המילה האחרונה בשוק ההישרדות, אמות בשיבה טובה על ברכי נכדי וניני המאומצים ולא דקה אחת קודם. וחוץ מזה, כשהייתי בכיתה דל"ת לקחתי שלושה שיעורים בג'ודו"
מצד שני, הספר מלא בתיאור מפורט של הרציחות. פיות חתוכים, פטמות ערופות, והרבה דם לתיבול. אותי זה הגעיל. אני מניחה שהכוונה של נחמיאס היתה לזעזע, אבל לי זה היה הרבה יותר מדי. כשזה קשור לתיאורי רצח אני צמחונית אדוקה.
מה שיותר הפריע לי הוא המעברים מכתיבה בגוף ראשון – מפיה של מיכלי, לבין כתיבה בגוף שלישי של מספר יודע כל. המעברים הללו גרמו לי להתנתק ממיכלי בכל פעם שכבר הצלחתי להתחבר אליה, וגם קילקלו את תעלומת המתח כי הפתרון מוצג לקורא כבר בשלב מוקדם מאוד של הספר. גם ככה היה קשה לי להזדהות עם מיכלי, דמות שהיא כל כך לא אני. בדרך כלל אני מעריצה דמויות ספרותיות שנונות שהן לא אני, כאלה שתמיד יש להן מענה לשון חד. הפעם לא התחברתי. למרות שהכתיבה של נחמיאס אמינה ואין בה זיוף. אולי הבעיה היא בי. אולי אני כבר זקנה מדי וחושבת שדמות אמיתית בעלת אותן תכונות תתרסק במציאות, או שתהיה טפילה על חשבון אחרים. זה כבר לא נראה לי סקסי בכלל. אולי זה הרוע שיש בספר וגם במיכלי.
הספר מסתיים באפילוג לא ברור. אחרי שכל עלילת המתח כבר נסגרה, בא האפילוג והופך הכל. גם כאן לא הצלחתי להחליט אם זה לטובה או לרעה. לא אספיילר, אבל נראה שנחמיאס החליטה לזעזע בכל מחיר, וליצור בכוח גיבורה מקורית, עד כדי הקצנה.”
