גם את הספר הזה מצאתי באותה מכולה שהכילה גם את מה שהיה חלק מעולם התרבות של מדי סינטוב ז''ל.
"המנהל אמר לי: 'אני מחזיקך רק מפני כבוד אבא שלך, אילמלא כך, היית זה כבר עף מכאן'".
עניתיו: 'אתה מפליג בשבחי, הוד מעלתך, בחושבך אותי ליודע עוף'". זו ההערה הקומית הפותחת את הספר הנוגה והמדכדך הזה, וגם האחרונה.
צ'כוב כתב על חיי הגיבור, מישאל פולוזנב, בנו של אדריכל ידוע בעיר פרובינציה קרתנית. הלה חובב תרבות נלהב, אך בכל הקשור לתעסוקה הוא "עוף מוזר" – במקום להשתלב בשירות הציבורי, לטפס בסולם הדרגות וליהנות ממעמד חברתי המקנה פריבילגיות, הבן מעדיף, שומו שמים, עבודת כפיים. הסביבה, בדרכיה היא, מתגייסת כדי להחזיר את הצעיר הסורר לתלם. זה הזכיר לי את ספריו של מורביה העוסקים במרד או באי-ציות של היחיד לכללי החברה וכיצד פעולה זו גורמת לתגובת נגד חברתית. בסיפור זה, האב צורח על בנו ומשתמש בשלל קללות שיכולות להעשיר את אוצר הקללות של כל אדם ממוצע.
דר' בלגובו, איש צבא שראה לעצמו ולדומיו תפקיד ביחד עם שאר ה"האינטליגנציה", להוסיף ידע ולחקור על מנת להגיע לאיזשהו "פרוגרס" ערטילאי, בעיניו עבודת כפיים היא בזבוז זמן וגם הוא מתגייס כדי להחזיר את הצעיר הסורר לדרך הישר: "ואינך מוצא שאם כולם, וביניהם גם בחירי המין האנושי, הוגי הדעות והמלומדים הגדולים, בהשתתפם במלחמת הקיום כל אחד בעד עצמו, יתחילו לבזבז זמן בניפוץ אבנים וציבוע גגות, עלול הדבר לסכן באופן רציני את הפרוגרס"?
הסופר חושף בפני הקורא שלל דמויות מעניינות מכל שכבות האוכלוסיה. בדמויות ספורות בלבד ניתן למצוא חן כלשהו (אניטה בלגובו, האוהבת את הגיבור בכל מאודה) והסופר לא חוסך מאמצים להציג את הצדדים הנלעגים שלהן. החל מקליאופטרה, האחות הנוירוטית וחדלת-האישים של הגיבור, עבור דרך שלל טיפוסים מכל שכבות החברה וכלה במאשה דולז'יקוב, בתו של המהנדס לה הוא נישא. היא משכנעת אותו לעבור לאחוזה בכפר כדי להגשים חלומות מופרכים משלה, רק כדי להתפכח במהירות מהחלומות אודות החיים בכפר. מסתבר שגם לה מדביק צ'כוב צדדים פחות מחמיאים, בלשון המעטה.