מכאן, וגם עד כאן, מתחיל, וממשיך, ספר שהמתח שלו לא חדל כמעט לרגע, שחכמתו רבה, שהרעיון בבסיסו בנוי היטב והתובנות הפסיכולוגיות אינסופיות. קשה להניח את הספר מהיד גם שחלקו האחרון מעט מאולץ, אבל ניצל בשל הטוויסט הסופי, טוויסט פולחן האביב. סקרנים? לכו לקרוא.
עד עכשיו לא אמרתי כלום. דלית אורבך רקמה כאן סיפור שמזכה אותה בצדק מלא בקטגוריית ספרי הוואו. לא קל למשוך סיפור כזה לכמעט 300 עמודים. בסיפור כזה קל ליפול לקלישאות, להפוך אותו לסיפור פנטזיה, לעוד ספר גימיק ו"נראה מה יצא מזה". שאפו, זה מה שיש לי לומר.
נתחיל מזה שאורבך לקחה אדם שנולד עם תכונה שאיש לא יודע שהיא קיימת. נמשיך עם זה שהמישהו הזה, נרי, חי עם דבר שלמעשה הורס לו את חייו הרגשיים ונגמור עם תקווה לא מתקתקה, בלי שקיעה באופק ובלי מוזיקת מעליות.
הרעיון שאורבך רקמה בסערת רגשות גאוני. הכתיבה חכמה, העברית מצויינת, המתח נשמר ברובו, התובנות נטועות היטב בהוויה האנושית ונשמעות חקוקות בסלע. הישג גדול.
מי שלא קרא את הספר, לא יודע כמובן על ההתפצלות בהמשך, התפצלות מרתקת בפני עצמה, גאונית לא פחות. אי אפשר למסור שום פרט מסגיר, רק להמליץ לרוץ ולקרוא את הספר הבלתי אפשרי הזה לסקירה.
הספר יוצא דופן ולדעתי לא כולם יתחברו אליו, אך שוה לנסות לפתוח את הראש ולתת לעצמכם להכיר את דמותו של קורא המחשבות.