לפני מספר ימים, ביום שלישי, חזרתי ללימודים. ארזתי שוב את תיק הגב הגדול שלי, בדקתי שיש לי מספיק מחברות סנופי (אין, עברתי למחברות צבעוניות בלי סנופי), שיש לי מפתח לבית ומשקפיים חלופיים, ושהטלפון לא עומד למות. התעוררתי בסביבות שבע, התלבשתי והלכתי לבית הספר, לראשונה זה יותר מחודשיים.
בשלושת הימים שעברו מאז החופש התחיל להפוך לזיכרון רחוק. היום שבו התעוררתי בשתיים עשרה והייתי בטוחה שכל השעונים בעולם התקלקלו נראה כמו הזייה מתוך "אליס בארץ הפלאות", ואפילו ידידי המחונן כבר לא עונה לי להודעות ה-WhatsApp תוך דקה בלבד. העולם הצטמצמם לבית שלי, לבית הספר ולדרך שמחברת ביניהם. לוח הזמנים נקבע על ידי "איש מערכת" עלום, שקובע שבשעה זו וזו עליי להתייצב לשיעור זה וזה וכך מכריח אותי לקום מוקדם בבוקר. שגרה.
המחונן הוא זה שהמליץ לי על הספר הזה. הוא דורש לקרוא כל דבר שאני מספרת לו שאני כותבת, אז יום אחד העברתי לו סיפור שכתבתי. הוא קרא אותו בקפידה ואז אמר (או בעצם כתב): "קראת "המעניק" של לויס לורי? את פשוט חייבת.". בסדר, הוספתי אותו לרשימת ה"צריך לקרוא מתישהו" שלי והזמנתי אותו מהספריה לאחר כמה זמן.
זה ספר מאוד קצר, 151 עמודים, מה שאומר שלוקח לי בערך שעה וחצי לקרוא אותו. קראתי אותו פעמיים, פעם אחת לפני כמה ימים ופעם אחת ממש לפני שניגשתי לכתוב את הביקורת הזו, מלאכה שלקחה לי בערך חמישים דקות.
כמוני, גם לג'ונס יש שגרה יומיומית קבועה שלעולם כמעט אינה משתנה. הוא בן 11, וחי בעולם אחיד לחלוטין, שבמבט מבחוץ נראה אידיאלי. אין בו מלחמות או עימותים, כולם מתנהגים בנימוס מושלם, הכל זהה. כשטקס ה-12 של ג'ונס מגיע - טקס בו בני מחזורו של ג'ונס מקבלים את העבודה שבה יעבדו במשך רוב חייהם הבוגרים - הוא מקבל מטלה מיוחדת במינה: הוא הופך למקבל. מדי יום עליו להגיע למקום מושבו של "המעניק", גבר חסר שם, שמעניק לו את כל הזכרונות הקיימים - זכרונות מדורו של ג'ונס, של המעניק, ומדורות רבים אחרים.