אני חש בדידות עתה משגמרתי את קריאת הספר זה. בדידות על כך שרק עכשיו אני מתוודה אל אהרן מגד, שלוש שנים אחרי פטירתו. עולמו התרבותי העשיר המציף את דפי הספר מסחרחר את החושים כל כך וממלא אותי רצון עז להתקרב אל אותו סופר מנוח שאך פספסתי והתהלך בינותינו עד לפני כמה רגעים. ויותר מזה אני תוהה מהו כור המחצב שממנו נוצרים אנשי רוח שכאלה במחוזותינו, כאלה שלא צריך להרחיק אל מאות קודמות כדי למצוא מסוגם.

וכמובן גם יש סיפור. גם כאן יש לי נגיעה אישית. אני, כעורך בתעסוקתי, קורא ספר של אהרן מגד שגם היה עורך, הכותב על דמות ראשית שהיא בעצמה עורך שבדיוק פרש. אבל יש גם סיפור שכתוב למופת. שילוב נהדר של דמויות כתובות היטב, עלילה שנבנית שכבה אחרי שכבה, ומשלב לכיד ומדויק לעולם של הסיפור. וגם, בונה את הסמפטיה שלך אל הדמות הראשית במשך ספר שלם, ואז שובר אותה בסוף, ביד אמן של סיפור. בראבו

משהו מיוחד בכתיבה של הזז, שטובלת במושגי חז"ל, שכולה מלאה הרבולוציה של זמנו, שדמויות חגות בה ונפגשות ונפרדות ומופיעות ושוקעות חזרה בין השורות ומשוחחות ומתלבטות וקמות וחוזרות לישון ומתלבשות ובעת הצורך גם פושטות את הכותונת. וזה הרושם שנחרט לי מהקריאה; הזז אוהב את הדמויות שלו, וחי אותן, וכנראה גם ליקק את השפתיים בזמן שכתב להן. כי עלילה אין יותר מדי. היא איטית ולא מאד בהירה, ובאמת לא ברור תמיד מה קורה. וזה גם לא משנה במיוחד, כי כל מה שצריך לעשות זה לשהות במחיצת הדמויות החביבות הללו.

לא הצלחתי לגמור אותו. כנראה כתוב יותר לגיל תיכון, כי אני עברתי את השלב. מי שאוהב עגנון, או סתם כתיבה שהיא פיוטית ולא שקופה, אחורה פנה.

אבוי, תומאס וטוני, ושאר הדמויות הטרגיות, והשקיעה האיטית הזאת שאין בידך מאום לעשות כדי למנוע אותה.

את הספר הזה התחלתי לקרוא בקיץ לפני שנתיים. וכל קיץ הייתי נאלץ להניח את הספר ולהתרכז בלימודים ולהסתפק בלקרוא דברים קטנים יותר, שירים וסיפורים קצרים וסיפורים אישיים ופרוזה כבדה פחות. ומאידך בשלושת הקיצים האלה הספר הזה גדל איתי. הדמויות ליוו אותי, הם דרו בתודעתי ונשמרו אצלי עמוק. והספר מאפשר את זה, באופן בו הוא נבנה בצורה כל כך יסודית, מהפרטים הכי קטנים, נותן לעצמו מרחב עצום להכניס את הקורא אל העידן ההוא, ומפריך מעט מהרומנטיקה ותרבות הבילדונג שעולה אצלנו כאשר אנחנו חושבים על גרמניה של המאה ה-19.

בתוך מבנה הספר תומאס מאן יודע גם לשלב תחכום בפריסת העלילה. הוא אינו מספר הכל, ויודע להשאיר דברים מתחת לפני השטח. ועד כמה שקשה להאמין בספר שלא חסר בו פירוט כלל, תומאס מאן יודע יפה להשאיר לקורא למלא לבד חללים שונים בעלילה. הוא גם בוחר בקפידה דרך איזו דמות לספר חלקים שונים. זאת הסיבה שלדעתי תומאס וטוני הן דמויות כה מרכזיות. זה לא רק מספר העמודים שמוקדש להם והמרכזיות שלהם בעלילה. זה גם העובדה ש(למיטב זכרוני)רוב הספר נכתב מהזווית שלהם.

לדוגמא, החלק השני של הספר (מתוך אחד-עשר) מגולל את הרומן של טוני עם סטודנט לרפואה שמסתיים בנישואיה. מעבר לעובדה כי הקורא מתוודה לעובדת נישואיה באופן שהוא בניגוד לציפיותיו, החלק השני לא נגמר שם. הוא מסתיים דווקא בסיכומו של רומן שהיה לתומאס עם זבנית מקומית. ורק אז מתחוור לקורא כי במקביל לרומן שהוא קרא במשך עשרות עמודים, בעמודים ספורים תומאס מאן מגלה לך כי תומאס עבר עלילה לא פחות נוגעת, אבל תומאס הסתיר זאת לא רק ממשפחתו (בניגוד לאחותו טוני), אלא אף ממך, הקורא. וזו רק דוגמא אחת.

תומאס מאן גם הולך בכיוון ההפוך ולא חושש לקחת את הסיפור למחוזות לכאורה שוליים אבל מאפשרים לקורא סבלני לשקוע עוד יותר בעולם העשיר הזה, על הסיגריות המצהיבות, על שלל השפות הקפוצות או הנפוחות, התלתלים, המקטורנים, החלוקים, ההליכות המוזרות, הקולות המצפצפים, כפלי השומן. כל דמות, כל בית מקבלים יחוד כה רב. הירידה לפרטים היא מסחררת.

תומאס וטוני הן דמויות טרגיות, פגומות וסימפטיות. נאחזות בניסיונן לשמור על כבוד המשפחה ונכשלות בעקביות ובצעדים גדלים והולכים. ולנו רק נותר להשקיף מהצד, ולקוות שלפחות בעולם הבא הם יראו יותר ברכה.

נ.ב. האחרית דבר של המתרגמת מומלצת מאד. בניגוד לדעה הרווחת שהספר הוא משל ונבואה לנפילה של אירופה (יצא לפני מלחמת העולם הראשונה), היא טוענת כי הספר הוא דווקא סמל של מחזוריות, כפי שמשפחת הסוחרים שהספר מתמקד בה החליפה משפחת סוחרים אחרת שירדה מגדולתה, ובסוף מוחלפת במשפחה נוספת שצומחת. היא גם מקשרת את זה אל ההשפעה של שופנהאואר על תומאס מאן, אל הסופרים שכנגדם תומאס מאן יוצא בסגנון שלו ועוד. מומלץ (אחרי שגומרים:).

נ.ב.נ. בשלבים האחרונים של הקריאה יצא לי לראות את הסרט Barry Lyndon. הסרט הזה, על שלוש השעות שלו, הוא כמעט ספר בעצמו, בקצב האיטי של העלילה ובמסע הארוך באופן בלתי רגיל לסרט שהדמות הראשית עוברת במהלכו. גם סרט זה יורד לפרטים הכי קטנים של התקופה ונבנה על גביהם כדי להכניס את הצופה עוד ועוד פנימה. וגם סרט זה מראה איך עלייה גדולה מלווה בנפילה מרשימה לא פחות (ציטוט מהקריין של הסרט- 'אלה שנולדו עם היכולת להשיג הון לא נולדו עם היכולת לשמור עליו'). הסרט גם עוסק בצדדים מאד שונים מהספר הנ"ל. הסרט עוסק באלימות שנמצאת מתחת לפני השטח של חברת אצולה אך בפועל היא האופן בו אצילים משיגים את מבוקשם; הספר עוסק בגרמניות, ביופיה ותרבותה העשירה וגם בניוון שלה (ובעוד כמה דברים, זה על קצה המזלג). הסרט מתרחש במאה ה-18, הספר במאה ה-19. ועדיין זו חוויה מעניינת להצמיד בין השניים, בין סיפור של אדם אחד מחד לסיפור של ארבעה דורות מאידך. שוב, מומלץ.

ספר טוב, בלי ספק. האכזבה הקטנה שלי הייתה שציפיתי לצבר של תובנות עמוקות על מאניה-דפרסיה, ובמקום זאת היא כתבה ביוגרפיה נטו, חוויות אישיות, כולל חזרה לילדות וחלקים אחרים שקשורים למחלה אבל בעקיפין. עדיין, נוגע, נע ואמיץ, גם אחרי 20 שנה.
אישית, לא חושב שהסטיגמה כלפי מחלות נפש השתנתה באופן דרמטי מאז. ממליץ, ולו רק בגלל סיבה זו.

פרופ' שביד במיטבו. כתיבה עקבית, לוגית, ססתמטית וגדושה (לקח לי הרבה יותר מדי זמן לגמור ספר של 300 עמודים) שמכסה את הנושא על בוריו.

שלא כמו שהכותרת אולי מציעה, הספר עוסק בניתוח ההיסטוריה של התפתחות התרבות היהודית המודרנית (ולא נגיד, בהצעה לתרבות), מימי האמנציפציה, דרך 'מורה נבוכי הזמן' והניסיונות הראשוניים לחקור אקדמית את 'מחשבת ישראל' בגרמניה, בואכה התגובה הציונית אצל ברנר, ברדיצ'בסקי, אחד העם, בילאיק, גורדון, בובר, הרב קוק ועוד.

הספר מתרכז במישור ההגותי גרידא, אפילו לא נכנס לכתיבה הספרותית (למעט אולי כמה שירים). שביד מדלג על שלב זה בכתיבה שלו ועובר להשלכות על תפיסת העולם של ההוגה. אי לכך, חלק אולי ירגישו ששביד מדבר על ברנר ובדיצ'בסקי שונים קצת מאלה שהם מכירים, אבל שביד שומר על הפרספקטיבה ולא סוטה ממנה. ההישג כאן הוא ששביד מצליח לספר סיפור קוהרנטי על התפתחות רעיון (או מספר רעיונות סביב נושא אחד) בלי להשמיט סתם חלקים שלא מוצאים חן בעיניו (לפחות עד כמה שהעין משגת).

היום (הספר נדפס בשנת 1995) מחקר כזה לא היה תקף כנראה, וגם לא הייתי אמור לומר את המשפט הקודם על ספר שעוסק אך ורק בשכבה העליונה של האוכלוסייה ולא יורד בעקביות אל ההמונים ובודק איך הם חוו אירועים שקרו באותה תקופה. אלא שההבדל הוא בהבנה (ולא רק באמונה) בכוחו של רעיון, ועוד יותר הבנה של אופן ההשפעה שלו במציאות. מתוך הבנה גם של החשיבות שלו ניתן לגשת למהפכה כמו הרעיון הציוני ולנתח אותה באופן מעמיק מהפן ההגותי. כאן אחת הצורות שדבר זה בא לידי ביטוי היא בסיום. (חלק שכבר ראיתי בעבר כותבים שהפכו אותו למעין סיכומון של מה שהם כבר כתבו, בעוד שכאן שביד מנצל אותו להוסיף עוד נדבך חשוב)

בסיום שביד סוטה מרשימת ההוגים שהוא סוקר ועובר לדבר רק על שפה. לב ליבה של המהפכה הציונית הוא החייאת העברית. היא גם קונצנזוס בקרב כל ההוגים הציונים ומירב תשומת הלב שלהם, יותר מעבודה עברית (למעט אולי בובר שהגיע בשלב קצת יותר מאוחר ולא היה סופר). שביד מדגיש את החשיבות של השפה, בין היתר במחלוקת של ביאליק על אחד העם. אחד העם ראה את השפה ככלי. ביאליק הבין שיכולת הביטוי היא רק עד כמה שהשפה מגעת, ושהיא החשובה. בלי שפה מפותחת, היא לא תצליח לתפוס ולהכות שורשים.

השאלה שמעסיקה את כל הנסקרים של הספר היא איך הם מתייחסים למורשת היהודית, איזה חלק הם רצו להכניס ואיזה חלקים הם רצו להוציא. הם נבדלו במטרות שלהם. המשכילים של השליש הראשון עשו את זה כדי להשוות את מורשת ישראל לזו של עמים אחרים, לדוגמא. מתחילת השליש השני ועד סוף הספר שביד מתמקד בהוגים הציונים שעשו זאת על מנת לגשר בין החילוניות (למעט הפרק על הציונות הדתית) לבין המורשת שלהם ולענות על שאלות זהות שתכפו כבר אז. כך אנו מגיעים למעשה ששני שליש מהספר הם אפקטיבית 'לקראת תרבות ציונית', ועל כך יש התייחסות באחד הפרקים האחרונים.

כותרת אחרת שניתן לתת לספר היא 'לקראת זהות יהודית מודרנית'. כבר אצל האקדמאים המוקדמים יותר בתחילת הספר הם עונים של שאלות זהות יהודית בזמן החדש, גם אם אין עניינם להגיע לכלל הציבור. מכאן ואילך זאת בדיוק השאלה אצל ההוגים הציונים- במה אני יהודי? זה גם החילוק היותר משמעותי בין ההוגים- ההסבר המדעי (אחד העם) מול ההתייחסויות השונות והמורכבות למורשת מצד אלה שיצאו מתוך עולם הישיבות (ברנר הפסימיסט, ברדיצ'בסקי וביאליק). אבל הקשר שיש בין זהות, שפה, תרבות ומורשת הוא בלתי ניתן להפרדה, ולכן כותרת אחרת לא בהכרח הייתה עושה יותר צדק.

הספר גם מעלה אנשים מתהום הנשייה. אחד מהם הוא נחמן קרוכמל וספרו 'מורה נבוכי הזמן'. עם זאת, חרף מפעלו החשוב החשיבה שלו לא עמדה במבחן הזמן ואני לא רואה טעם לקרוא אותה בעיון למעט לצרכי מחקר טהורים. הוגה נוסף ששביד מחזיר מעט לחיים הוא הרב חיים הירשנזון, שהציונות הדתית הצליחה להדחיק את הגותו לקרן זווית.

הספר בהיר לטעמי, למעט החלקים ספציפים שעוסקים ברב קוק. מי שלא בקיא מעט בתורתו ולא מכיר את ההתנסחות שלו יתקשה להבין אותם.

אני קיוויתי למצוא בספר לינקים בין הרומנטיקה הגרמנית לערש הציונות, ובעיקר מצאתי איך שהציונות צמחה בתור אנטיתזה אליה. אבל זה כבר טעם אישי.

הסיפור חזק, אבל הרבה מהדמויות הפריעו לי. התיאורים שהפכו את פסח לסוג של רשע מופגן, או אלה שנתנו לאסף יכולות תקשורת על-טבעיות פגעו והזיקו לאיכות של הספר. בעיקר, אני מתקשה להאמין שאפשר להחלים משנים של הירואין בזמן כ"כ קצר. למעשה, בתור קונטרה ליתר הספר, החלק האחרון, הלא נעים, עם האלימות והחלפת טיטולים, זה גם שהמסע נגמר בו הופך להכי דחוס וגרוסמן מנסה לברוח ממנו כדי לא להסתבך עם החלק הפנטזי הזה שנערה בת 16 יכולה להצליח במה שמוסד גמילה נכשל בו. אולי הצורך לגמור ולסגור את הסיפור במקום להשאיר אותו לקורא היא מה שחסר לי.
אולי הביקורת שלי נטועה בכך שראיתי קודם את הסרט. ההבדל אולי הכי משמעותי בין השניים הוא הדמות של פסח, שהופכת מקריקטורה לדמות מורכבת, שמצליחה לאורך קטעים רבים בסרט לתהות אם לפסח באמת לא אכפת מהנערים, מהכישרון שלהם, או מה המניעים שלו. הסונטה ממוצרט שהוא מנגן בפעם הראשונה שתמר נכנסת למשרד שלו והגישה הלא-אלימה בכלל כבר תופסת אותנו לא מוכנים.

תעודה היסטורית מרתקת. המבנה של מקשה אחת, ללא פרקים (למעט החלק של היומן), מדהים.
אעפ"כ, ייגע אותי. אולי זה רק אני.

יש לספר יומרה מסוימת שמסתכמת בזה- גולמן מנסה לקחת דברים שהרבה מאיתנו כבר הנחנו מעצמנו שהם נכונים (בו נודה על האמת, שכל זה לא הכל בחיים) ומוכיח אותם מדעית. וגם זה לא בדיוק.
ההתחלה של הספר היא בהחלט מדעית. כנגד הנטייה המוגזמת של פסיכולוגיה להסתמך על ביולוגיה, גולמן מביא בתמצות את ההסברים (שנכתבו לפני 15 שנים יש לציין, היום אנחנו שנות דור משם במחקר המוח) ליחס בין השכל לרגש בהיבט של מבנה המוח והתפתחותו. יש גם פן אבולוציוני. עד כאן הכל טוב ויפה.
מכאן גולמן עובר לשביל ארוך לעייפה של סטיסטיקות. גולמן לא מחדש אמירות על טבע האדם, לא משנה את ההסתכלות שלנו על המציאות וגם לא משהו מעין זה. הוא בונה גשר (חשוב) בין התובנות שיש לנו על העולם לבין המציאות ומראה שזה תופס.
הבעיה היא שאין לגולמן כתפיים מספיק רחבות כדי לגרום לכך להישמע אמין. כשאין לו פן הגותי, לא מספיק להיות חוקר טוב. פער זה נוגע בפרקים האחרונים, ונגיע לשם.
הספר עצמו כתוב בתור פופ-פסיכולוגיה ומכוון לקהל הרחב, ולכן הוא רחוק מלהיות פורץ דרך. רוב הפרקים נפתחים בכל מיני סיפורי מקרה שבשלב מסוים נשמעים יותר ויותר מופרכים. אלה מגובים בעוד ועוד סטיסטיקות ומחקרים שנעשו ומה לא. המחקרים עצמם מובילים ללא מעט אנקדוטות זכורות, יאמר לזכותו.
ואז מגיעה הסיומת. גולמן הוא חוקר עם תזה שהוא מרחיב ומבסס לאורך הספר בכישרון, אבל קשה להתרשם שהוא מעמיק אל נפש האדם, בטח לא פה. הסוף הוא בעיקר נותן שורה של טיפים והצעות לא מדהימות שמעידות על חוסר המעוף והיומרה ביחס לכריכה הקדמית.
ספר חביב, לא יותר. אפשר לדלג על הסיכום.