הספר בפני עצמו ראוי לדירוג של 4 כוכבים, אבל הוספתי כוכב נוסף בגלל הערך התיעודי הנדיר שיש לספר עבורנו הישראלים. מאוד מעניין לקרוא על ארץ ישראל הישנה מבעד לעיניו של טוויין. הספר קריא ומשעשע, ושזור בשנינות של אדם עם ראיית עולם מודרנית וטרם עידן הפוליטיקלי קורקט. מומלץ.

קריאת חובה על ההיסטוריה רבת ההחמצות והאירוניה של הסכסוך הישראלי פלסטיני, מימי המנדט הבריטי ועד להקמת "חמאסטן". נוסייבה ניחן ביכולת מופלאה לזהות ולתאר גוונים רבים במציאות שלרוב מוצגת בשחור ובלבן. כל מי שאינו קיצוני מושבע ימצא את עצמו מזדהה עם נוסייבה ועם רבים מבני עמו בחוויות העוברות עליהם. בנוסף, היות ולנוסייבה קשרים ענפים עם ישראלים, ניתן ללמוד מספרו לא מעט על עצמנו, ובעיקר על מנהיגינו. נוסייבה הוא פילוסוף, בעל נפש רגישה ואומץ בלתי רגיל, ופעילותו הציבורית הציבה אותו על הכוונת, תרתי משמע, של ישראלים ופלסטינים כאחד. העלילה של ספרו היא ללא ספק טרגדיה, אולם כמו בעלילות היסטוריות אחרות, ניכר כי בנקודות זמן מסויימות העלילה יכלה להתגלגל בקלות לכיוון אחר לגמרי. בסופם של עשורים מייאשים ועקובים מדם, יתכן שהשלום נמצא מעבר לפינה, ויתכן שלא יגיע לעולם.

קריאת חובה על ההיסטוריה רבת ההחמצות והאירוניה של הסכסוך הישראלי פלסטיני, מימי המנדט הבריטי ועד להקמת "חמאסטן". נוסייבה ניחן ביכולת מופלאה לזהות ולתאר גוונים רבים במציאות שלרוב מוצגת בשחור ובלבן. כל מי שאינו קיצוני מושבע ימצא את עצמו מזדהה עם נוסייבה ועם רבים מבני עמו בחוויות העוברות עליהם. בנוסף, היות ולנוסייבה קשרים ענפים עם ישראלים, ניתן ללמוד מספרו לא מעט על עצמנו, ובעיקר על מנהיגינו. נוסייבה הוא פילוסוף, בעל נפש רגישה ואומץ בלתי רגיל, ופעילותו הציבורית הציבה אותו על הכוונת, תרתי משמע, של ישראלים ופלסטינים כאחד. העלילה של ספרו היא ללא ספק טרגדיה, אולם כמו בעלילות היסטוריות אחרות, ניכר כי בנקודות זמן מסויימות העלילה יכלה להתגלגל בקלות לכיוון אחר לגמרי. בסופם של עשורים מייאשים ועקובים מדם, יתכן שהשלום נמצא מעבר לפינה, ויתכן שלא יגיע לעולם.

קריאת חובה על ההיסטוריה רבת ההחמצות והאירוניה של הסכסוך הישראלי פלסטיני, מימי המנדט הבריטי ועד להקמת "חמאסטן". נוסייבה ניחן ביכולת מופלאה לזהות ולתאר גוונים רבים במציאות שלרוב מוצגת בשחור ובלבן. כל מי שאינו קיצוני מושבע ימצא את עצמו מזדהה עם נוסייבה ועם רבים מבני עמו בחוויות העוברות עליהם. בנוסף, היות ולנוסייבה קשרים ענפים עם ישראלים, ניתן ללמוד מספרו לא מעט על עצמנו, ובעיקר על מנהיגינו. נוסייבה הוא פילוסוף, בעל נפש רגישה ואומץ בלתי רגיל, ופעילותו הציבורית הציבה אותו על הכוונת, תרתי משמע, של ישראלים ופלסטינים כאחד. העלילה של ספרו היא ללא ספק טרגדיה, אולם כמו בעלילות היסטוריות אחרות, ניכר כי בנקודות זמן מסויימות העלילה יכלה להתגלגל בקלות לכיוון אחר לגמרי. בסופם של עשורים מייאשים ועקובים מדם, יתכן שהשלום נמצא מעבר לפינה, ויתכן שלא יגיע לעולם.

קריאת חובה על ההיסטוריה רבת ההחמצות והאירוניה של הסכסוך הישראלי פלסטיני, מימי המנדט הבריטי ועד להקמת "חמאסטן". נוסייבה ניחן ביכולת מופלאה לזהות ולתאר גוונים רבים במציאות שלרוב מוצגת בשחור ובלבן. כל מי שאינו קיצוני מושבע ימצא את עצמו מזדהה עם נוסייבה ועם רבים מבני עמו בחוויות העוברות עליהם. בנוסף, היות ולנוסייבה קשרים ענפים עם ישראלים, ניתן ללמוד מספרו לא מעט על עצמנו, ובעיקר על מנהיגינו. נוסייבה הוא פילוסוף, בעל נפש רגישה ואומץ בלתי רגיל, ופעילותו הציבורית הציבה אותו על הכוונת, תרתי משמע, של ישראלים ופלסטינים כאחד. העלילה של ספרו היא ללא ספק טרגדיה, אולם כמו בעלילות היסטוריות אחרות, ניכר כי בנקודות זמן מסויימות העלילה יכלה להתגלגל בקלות לכיוון אחר לגמרי. בסופם של עשורים מייאשים ועקובים מדם, יתכן שהשלום נמצא מעבר לפינה, ויתכן שלא יגיע לעולם.

משום מה רבות מהביקורות על הספר (לא רק בסימניה) מצניעות את העובדה המרכזית שהוא עוסק בפדופיליה. תיאורים רבים לאורך הספר מבהירים כי טאדז'ו, מושא תשוקתו של הגיבור אשנבאך, הוא עדיין ילד. למשל: "בתי-שחיו עדיין חלקים כשל פסל". למעשה, מסתבר שדמותו של טאדז'ו מבוססת על נער פולני בן 13 שמאן פגש בוונציה. הספר עשיר בתיאורים ממושכים של תווי פניו וגופו של טאדז'ו, שאותם סוקר אשנבאך באופן אובססיבי. קראתי תיאורים אלה מתוך שאט נפש הולך וגובר. עד כמה שזכור לי, אפילו ב"לוליטה" התיאורים לא היו מטרידים כל כך. ומה שחשוב יותר, בלוליטה הייתה פואנטה, וכאן לא. לשווא חיכיתי לאיזושהי התפתחות שתעמת את הגיבור עם הטירוף שאחז בו, אך היא בוששה לבוא. הקוראים אפילו לא זוכים לראות פיסה מעולמו האמיתי של טאדז'ו, לשמוע את קולו העצמאי, והוא נותר כסובייקט בלבד. אנחנו יודעים כי הוא הבחין במבטיו הפולשניים של אשנבאך, אך קשה לדעת מהי השפעתם עליו. הסוף "הבלתי נמנע והבלתי נשכח" של הספר הוא סתמי, תפל ומאכזב. הסיבה המרכזית שכן קראתי את "מוות בוונציה" עד תומו (פרט, כמובן, לשבחים ששמעתי על הספר) היא שפתה המופלאה של נילי מירסקי, שראויה בעיניי לכל שבח. בנוסף, אין ספק שמאן יודע לתאר סצינות טריוויאליות באופן מסקרן, ושיש לו תובנות פילוסופיות שנונות. עם זאת, ככל שהספר מתקדם, הוא עוסק יותר ויותר במשלים מהמיתולוגיה היוונית ומחייו של סוקרטס, ולמי שלא מתמצא בתחומים אלה קשה להבין למה התכוון המשורר. גם התיאורים הארכניים של אמנות הכתיבה הם עמומים מדי, ובשלב מסויים מתחילים לשעמם. לסיכום, קשה לי מאוד לדרג את "מוות בוונציה". אני מבינה שמיוחסות לספר כל מיני אלגוריות, אבל הוא לא גרם לי כל חשק להתעמק בהן. אולי זו יצירת מופת, אבל יצירת מופת מאכזבת. הנקודות החזקות של הספר לא מחפות בעיניי על הבחילה שמעוררים התיאורים הפדופילים ועל האכזבה הכללית.