אני קצת מאוכזב, הורחב על דברים שאין טעם להרחיב עליהם, ונושאים מסקרנים עברו ברפרוף.
לדעתי הספר הזה ממוקם מעל בריסינגר, אבל לא טוב כמו ארגון והבן הבכור.
בהחלט היו יותר מדי מקרים של "שליפה מהשרוול", דברים שלא תאמו את העולם, אופי הדמויות או את רוח הסדרה. חוסר מקוריות או חוסר בתכנון מראש? אני לא יודע, אבל זה נגלה לעין ומטריד.

הגיבור "גיבורי" מדי, צפוי מדי. חסר אופי ותושייה, ובספר הרביעי זה מתחיל להימאס שהוא נענה לכל בקשת עזרה ב"כן", שכל קרב הוא קרב ישיר בקסם או בחרב. במיוחד כשעלילת הצד מציגה את הגיבור האמיתי - רוראן. שהוא בערך הניגוד המוחלט לבן דודו/ אחיו המאומץ - מנהיג (ולא בובה), ערמומי, יכול להיות מרדן כשצריך.

איך ארגון הוא גיבור טוב כאשר יש גיבור טוב ממנו? כאשר יש דמות מסתורית בהרבה ממנו (אנג'לה), וכאשר הוא לא יותר מעלה המתמרן בזרם הפקודות של מנהיגי אלגזיירה?
בשני הספרים הראשונים היה נחמד לראות אותו שואב חוכמה מאחרים. אך החוכמה נעשתה "צ'יזית", ומשעממת. ציפיתי שהוא יהפוך לגיבור, אך זה לא קרה, הוא היה הנסיך על הסוס (דרקון?) מהאגדות, אבל אין אף סיפור בה הנסיך הוא הגיבור.

הספר מומלץ (כמובן) למי שקרא כבר את שלושת הספרים הראשונים. הסדרה טובה מאוד, אם כי שני הספרים האחרונים מאכזבים במקצת. הרגשה ברורה שהסופר התחיל מבלי לדעת היכן יסיים ואיך (או אולי ידע ושינה את דעתו?). אך בסופו של דבר עולם מרתק ואקשן טוב. וגם המגרעות של הספר (עליהן הרחבתי בלי סוף) לא גורמות לי להתחרט.

-אזהרת ספויילרים-
העולם נשאר כל כך מסקרן, ולכן גודל האכזבה שלי. גליידר רומז לנו כי "יש כוחות גדולים בהרבה מגלבוטריקס הפועלים באלגזיירה", ולמרבה האכזבה אלו שוב הדרקונים, והם חלשים וחסרי אונים.
ארגון לומד את שמו האמיתי, אך זה לא מוביל לשום דבר.
ארגון לומד לזמן "מהויות", אך זה לא מוביל לשום דבר.
ארגון למד לשאוב כח מהעולם סביבו, אך זה לא מוביל לשום דבר (גם אם מוזכר כמה פעמים).

והסוף - סוף קיטשי והוליוודי משהו, שנמשך יתר על המידה, עם שתי "שליפות מהשרוול" שעיצבנו אותי. סוף פוליטי, בו ארגון שוב מנווט בין תפקידיו השונים, ללא כל תושייה ויצירתיות.

מדהים בעיקר בגלל האותנטיות שבו.

נרשמתי לאתר כדי לכתוב ביקורת על הספר הזה.
גיליתי אותו במקרה, באתי לקנות ספר מסויים, היה 1+1, והמוכר המליץ לי על הספר הזה.

קראתי אותו בשקיקה, ההתחלה קצת מפוזרת ואיטית, אבל כשקוותה מתחיל לספר... זה מרגיש כאילו פטריק רותפס חסר הניסיון מפנה את הבמה לקוותה השחקן.
ואיזה סיפור! סיפור אגדה על איך אגדות נהיות. בעולם בו כל שיר מספר סיפור, ובכל סיפור יש שביב אמת. קוותה טווה את סיפורו שלו (או המוניטין שלו) בשירים ושמועות, שעה שהוא מחפש את גרעין האמת מאחורי סיפורים אחרים.

תשכחו מהנוסחה המוכרת של "לנער X קורה Y, אז הוא פוגש זקן חכם Z ויוצא למסע להציל את הנערה F". והספר גם דואג ללעוג לסיפורים הללו (הרי קוותה גם מכיר סיפורים).
תשכחו מעברית "עלק עתיקה" ושפה מתנשאת. קוותה הוא מספר סיפורים מדופלם, והשפה היא כמו כלי נגינה בשבילו - היא דינאמית, כדי שתמיד תתאים לכם.
תשכחו מ"קסם = תחשוב ממש חזק על משהו והוא יקרה" או "תגיד את מילות הלחש ויקרה משהו". יש לקסם חוקים ברורים ומובנים, קוותה לא מבין את הקסם יותר טוב מכם.
תשכחו מפסקאות ארוכות ומייגעות על היסטוריה ותיאורים של העולם. העולם מתגלה פה דרך העיניים של קוותה, כאילו אתם מציצים אליו דרך חור זעיר. וההיסטוריה מגיעה בסיפורים ושירים.

קראתי גם את הספר השני (באנגלית) והוא מצויין, ארוך מאוד, אבל עמוס התרחשויות שאולי היו קצת חסרות בראשון.
פה יש לציין לטובה את העובדה שהטרילוגיה כבר כתובה. וכשקראתי את הספר הראשון שוב גיליתי כל כך הרבה דברים שנסתרו מעיני או נדמו לי כחסרי חשיבות בספר הראשון, אך שחשיבותם בשני היא כבירה.