"לאדם יש זהויות חברתיות רבות כמספר קבוצות האנשים הנפרדות שדעתן חשובה לו.
בדרך כלל הוא מראה פן שונה של עצמו לכל אחת מהקבוצות הללו."
(ויליאם ג'יימס, עמ' 233 מתוך הספר)
אומרים לי תמיד שאני חברותית וחייכנית.
הדבר האחרון שאפשר לומר עליי הוא שאני ביישנית, לא סבלתי מפחד קהל בחיי, הייתי בחוגי ספורט קבוצתיים, השתתפתי בלהט בדיונים בכיתה, אני מפתחת שיחות עם אנשים זרים בקלות מפתיעה, וכל שירותי הצבאי מתבסס על בניית מערכות יחסים ומתן תמיכה לזולת.
אבל במפגשים חברתיים גדולים אני נעלמת. מקומות רועשים וצפופים מכניסים אותי לחרדה. אני מתקשה בעבודת צוות, יש לי רק 2 חברים קרובים, האושר שלי נמצא בחנויות ספרים ובטבע. אני אוהבת להיות לבד.
ועברתי את רוב חיי בתחושת דיסוננס לא פתורה, משום שדחקו בי לצאת יותר, חזרו ואמרו לי שאני לא מופנמת, כי אני אוהבת לשתף ולחלוק וכי יש לי כישורים חברתיים. לא הצלחתי להבין למה אני רצינית, מאין נובע הרצון להיות עם עצמי.
המופנמות על פי סוזן קיין - שמתבססת על יונג ופסיכולוגים רבים נוספים,
אינה סובבת סביב שאלת "הפתיחות הרגשית", אלא סביב התנהלות חברתית והתנהלות בעולם בכלל.
להעדיף ספר על פני מסיבה, להזדקק לפרק זמן ארוך לבדנו, קיום עולם פנימי עשיר, הימנעות מגירויים חיצוניים, רגישות גבוהה לאחרים.
קיימות וריאציות רבות לאופי המופנם (החל מנוירוטי וביישן, וכלה במתבודד כרוני ויהיר), אך עיקר תופעת המופנמות נובע ממה שמוגדר מבחינה פסיכולוגית כ"רגישות יתר", הן פזיולוגית והן מנטלית, ומחלוקת קשב מוגבלת (לדוגמא, רגישות לקול ולאור, בשילוב חוסר יכולת להתרכז במספר שיחות במקביל, הופכות מפגשים חברתיים או מסיבות לאירועים מתישים משום שהאנרגיה שהמופנם משקיע רבה יותר, לפיכך הוא מעדיף להימנע מהם).
