אין מה לעשות - האיש יודע לכתוב. כנראה שמדובר בסופר הכי פורה של המאה האחרונה. אלוהים יודע כמה ספרים הוא כתב, אלוהים יודע כמה עמודים. וכל ספר חדש. שונה. מרתק. אבל כבר תקופה די ארוכה, לטעמי, אפשר לזהות בספרים מבנה די קבוע. זה לא פוגם ביופי של הספר, אבל זה כן הופך את העסק ליותר צפוי. זה לא היה ככה בהתחלה. "בית כברות לחיות", "רזה", "עין הדרקון", "קארי" ואחרים היו ספרים פחות שלמים מ"דוקטור סליפ", מ-"22/11/63", מ"מתחת לכיפה האפלה" ואפילו מ-"זה", "העמדה" ו-"דברים שצריך". הם היו פחם גולמי - קסם לא מזוקק. באיזהשהוא שלב קינג הבין את הנוסחה והצליח לזקק את הקסם. הוא היום דיוויד קופרפילד של הכתיבה וכל ספר שלו הוא קסם "האיש הנעלם". אבל לפעמים, רק לפעמים, אני עוד רוצה איזה קסם קלפים סוג ד' או ארנב מהכובע ואני לא בטוח שאת זה קינג עוד זוכר איך לתת. מי שקרא את "המשליטים", את "קוג'ו", את "מתוך הביואיק",את "בית שחור", או את "המגדל האפל" (אני מתכוון לספר האחרון בסדרה) ירגיש ב-"דוקטור סליפ" שהוא צועד על קרקע מוכרת. אותו סוג של גיבור טוב (אבל לא מושלם), אותו סוג של רוע (מושלם. מושלם), ופחות או יותר אותו סוף. זה לא יימנע ממני לקנות גם את הבא של קינג ואת זה שאחריו (שיחיה לימים ארוכים ויוציא עוד הרבה ספרים). אבל לפעמים. רק לפעמים. אני עוד מתגעגע ל-"אקדוחן" ול-"שליפת השלושה".

ההתחלה שלי עם הספרות הנורדית לא הייתה טובה. קראתי איזה ספר של הנינג מנקל ופשוט לא הבנתי מה האיש הזה רוצה ממני. לא הבנתי את הסיפור. הוא נראה לי מבולבל, לא קוהרנטי ובעיקר משעמם. למשך תקופה לא התקרבתי יותר לכל הסופרים האלה עם השמות הבלתי קריאים מהצפון הקר. יש לכם את הנשים הכי יפות בעולם. עזבו אתכם מלכתוב. בואו תתרכזו בדברים שאתם טובים בהם. ואז הגיע יו נסבו וגרם לי להתאהב. ואחריו קמילה לקברג הנהדרת, לארס קפלר המצמרר(ים), ועוד ועוד. אז אמרתי, טוב, נו. ספרי מתח הם יודעים לכתוב. ואז הגיע "הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם" של יונס יונסן שהצחיק אותי כמו שאף ספר לא הצחיק אותי כבר הרבה זמן, ואחריו "איש ושמו אובה". "איש ושמו אובה" הוא ספר מצחיק. אבל הוא גם עצוב. הוא גם מרגש. הוא בעיקר הזכיר לי למה אני אוהב לקרוא. אובה הוא הזקן הנרגן מהקומה למטה. המעצבן הזה שתמיד מתלונן על הרעש, או על זה שחנית קצת ימינה מדי, או על זה שהשאירו את הדלת בחדר המדרגות פתוחה.קשה לחבב אותו. הוא גם לא עושה שום מאמץ להתחבב. דמות אנטי גיבור קלאסית. או שלא. כי בין הדפים אנחנו קצת לומדים להבין אותו יותר. אניחנו רואים אותו משתנה לנגד עינינו, בגיל שכבר אנשים לא משתנים... עד סוף הספר, הוא כבר חלק מהמשפחה. בפרקים האחרונים רק קיוויתי שאולי הספר לא ייגמר, ועכשיו כשהוא נגמר אני מחכה לספר הבא של פרדריק בקמן ומקווה שהוא לא מאותם סופרים שיש להם רק סיפור אחד לספר.

ספר מאכזב. ציפיתי המון ובסוף נשארתי עם תחושה שכל הספר הוא רק הקדמה לסיפור אחר. אין שום התפתחות עלילתית. אין שום התפתחות של דמויות. אפשר להתחיל לקרוא מעמ'100 (או מכל עמוד אחר לצורך העניין) ולא תפסידו שום דבר. לא ברור לי למה מדובר "בספר מופת"

ההתחלה שלי עם הספרות הנורדית לא הייתה טובה. קראתי איזה ספר של הנינג מנקל ופשוט לא הבנתי מה האיש הזה רוצה ממני. לא הבנתי את הסיפור. הוא נראה לי מבולבל, לא קוהרנטי ובעיקר משעמם. למשך תקופה לא התקרבתי יותר לכל הסופרים האלה עם השמות הבלתי קריאים מהצפון הקר. יש לכם את הנשים הכי יפות בעולם. עזבו אתכם מלכתוב. בואו תתרכזו בדברים שאתם טובים בהם. ואז הגיע יו נסבו וגרם לי להתאהב. ואחריו קמילה לקברג הנהדרת, לארס קפלר המצמרר(ים), ועוד ועוד. אז אמרתי, טוב, נו. ספרי מתח הם יודעים לכתוב. ואז הגיע "הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם" של יונס יונסן שהצחיק אותי כמו שאף ספר לא הצחיק אותי כבר הרבה זמן, ואחריו "איש ושמו אובה". "איש ושמו אובה" הוא ספר מצחיק. אבל הוא גם עצוב. הוא גם מרגש. הוא בעיקר הזכיר לי למה אני אוהב לקרוא. אובה הוא הזקן הנרגן מהקומה למטה. המעצבן הזה שתמיד מתלונן על הרעש, או על זה שחנית קצת ימינה מדי, או על זה שהשאירו את הדלת בחדר המדרגות פתוחה.קשה לחבב אותו. הוא גם לא עושה שום מאמץ להתחבב. דמות אנטי גיבור קלאסית. או שלא. כי בין הדפים אנחנו קצת לומדים להבין אותו יותר. אניחנו רואים אותו משתנה לנגד עינינו, בגיל שכבר אנשים לא משתנים... עד סוף הספר, הוא כבר חלק מהמשפחה. בפרקים האחרונים רק קיוויתי שאולי הספר לא ייגמר, ועכשיו כשהוא נגמר אני מחכה לספר הבא של פרדריק בקמן ומקווה שהוא לא מאותם סופרים שיש להם רק סיפור אחד לספר.

אין מה לעשות - האיש יודע לכתוב. כנראה שמדובר בסופר הכי פורה של המאה האחרונה. אלוהים יודע כמה ספרים הוא כתב, אלוהים יודע כמה עמודים. וכל ספר חדש. שונה. מרתק. אבל כבר תקופה די ארוכה, לטעמי, אפשר לזהות בספרים מבנה די קבוע. זה לא פוגם ביופי של הספר, אבל זה כן הופך את העסק ליותר צפוי. זה לא היה ככה בהתחלה. "בית כברות לחיות", "רזה", "עין הדרקון", "קארי" ואחרים היו ספרים פחות שלמים מ"דוקטור סליפ", מ-"22/11/63", מ"מתחת לכיפה האפלה" ואפילו מ-"זה", "העמדה" ו-"דברים שצריך". הם היו פחם גולמי - קסם לא מזוקק. באיזהשהוא שלב קינג הבין את הנוסחה והצליח לזקק את הקסם. הוא היום דיוויד קופרפילד של הכתיבה וכל ספר שלו הוא קסם "האיש הנעלם". אבל לפעמים, רק לפעמים, אני עוד רוצה איזה קסם קלפים סוג ד' או ארנב מהכובע ואני לא בטוח שאת זה קינג עוד זוכר איך לתת. מי שקרא את "המשליטים", את "קוג'ו", את "מתוך הביואיק",את "בית שחור", או את "המגדל האפל" (אני מתכוון לספר האחרון בסדרה) ירגיש ב-"דוקטור סליפ" שהוא צועד על קרקע מוכרת. אותו סוג של גיבור טוב (אבל לא מושלם), אותו סוג של רוע (מושלם. מושלם), ופחות או יותר אותו סוף. זה לא יימנע ממני לקנות גם את הבא של קינג ואת זה שאחריו (שיחיה לימים ארוכים ויוציא עוד הרבה ספרים). אבל לפעמים. רק לפעמים. אני עוד מתגעגע ל-"אקדוחן" ול-"שליפת השלושה".

אין מה לעשות - האיש יודע לכתוב. כנראה שמדובר בסופר הכי פורה של המאה האחרונה. אלוהים יודע כמה ספרים הוא כתב, אלוהים יודע כמה עמודים. וכל ספר חדש. שונה. מרתק. אבל כבר תקופה די ארוכה, לטעמי, אפשר לזהות בספרים מבנה די קבוע. זה לא פוגם ביופי של הספר, אבל זה כן הופך את העסק ליותר צפוי. זה לא היה ככה בהתחלה. "בית כברות לחיות", "רזה", "עין הדרקון", "קארי" ואחרים היו ספרים פחות שלמים מ"דוקטור סליפ", מ-"22/11/63", מ"מתחת לכיפה האפלה" ואפילו מ-"זה", "העמדה" ו-"דברים שצריך". הם היו פחם גולמי - קסם לא מזוקק. באיזהשהוא שלב קינג הבין את הנוסחה והצליח לזקק את הקסם. הוא היום דיוויד קופרפילד של הכתיבה וכל ספר שלו הוא קסם "האיש הנעלם". אבל לפעמים, רק לפעמים, אני עוד רוצה איזה קסם קלפים סוג ד' או ארנב מהכובע ואני לא בטוח שאת זה קינג עוד זוכר איך לתת. מי שקרא את "המשליטים", את "קוג'ו", את "מתוך הביואיק",את "בית שחור", או את "המגדל האפל" (אני מתכוון לספר האחרון בסדרה) ירגיש ב-"דוקטור סליפ" שהוא צועד על קרקע מוכרת. אותו סוג של גיבור טוב (אבל לא מושלם), אותו סוג של רוע (מושלם. מושלם), ופחות או יותר אותו סוף. זה לא יימנע ממני לקנות גם את הבא של קינג ואת זה שאחריו (שיחיה לימים ארוכים ויוציא עוד הרבה ספרים). אבל לפעמים. רק לפעמים. אני עוד מתגעגע ל-"אקדוחן" ול-"שליפת השלושה".