טוני מוריסון. אהבה. הקבה"מ. 2004 [ספריה] הסיפור של הנשים לבית קוזי, משתרע על פני כשבעים שנה. בגיל 81, בשנת 1971, נפטר הפטריארך ששלט בחבל ארץ חופי, בית מלון והארחה ואירועים ומוסיקה ובית גדול. בבית נותרו הנשים הרבות על נחלה ומוניטין ובעיקר ייחוס לאב, סב, בעל , מאהב. שנים רבות התארחו אצלו בורגנות לבנה וא"כ שחורים. אשתו הראשונה (ג'וליה) נפטרה צעירה והותירה אותו עם בן אך אומלל. אל, הגיעה אליו כעוזרת בית והפכה למבשלת אשר שמעה יצא למרחוק. היא עוקבת אחר ההתקדמות המשפחתית ובעיקר מבשלת לאב ובנו מטעמים. הבן הנאה התחתן עם מיי שילדה לו את כריסטין, אך נפטר צעיר. תעבורנה שנים עד שהזקן יישא לאישה את היד, חברתה הקטנה של נכדתו. לקוזי יש גם מאהבת נסתרת, הופיעה בהבלחות של הטקסט. המריבה העיקרית היום, 25 שנים לאחר מותו היא על הצוואה. האם היא קיימת? מי הסתיר/מסתיר אותה? מה יקרה לאהבתן של כריסטין והיד? מה קרה לכריסטין מאז גורשה מן הנחלה כי היד נפגעה ממנה? מי הפוגע? מי הנפגעת? מה תעשה הזרה (ג'וניור) המוזמנת ע"י היד לעזור לה בכתיבת "הממואר" של המשפחה. מי היא סלסטיאל? למה כריסטין חוששת מן הכתיבה? מה קרה למיי ולאל? מי אהב/לא אהב את קוזי? של מי האהבה הגדולה? ישנן מספר אהבות עומק עיקריות בספר הזה. לקרוא ולחפש. חובה כמו כל ספריה של טוני מוריסון. שושן

ספר שירה נפלא, מרגש, מאתגר ויוצר תפנית בשירה הישראלית. כלומר אלו שנכתבו לפניו ולוקטו כאן. לקח לי זמן להתאהב בשירתה של יונה וולך. רק קריאות חוזרות בשירים, לא בכולם, גרמו לי להבין את גדולתה, את החיבורים שעשתה בין תפילין למיניות, בין אלוהים למדף, 30 שנה לפני שפרופ' אידל כתב על 'קבלה וארוס' ופרופ'נפתלי רוטנברג כתב את 'איילת אהבים' ונכתבו טקסטים על המיניות והתשוקה שבטקסטים יהודיים בעיקר קבליים אך גם מקראיים [שיר השירים כמופת] שושן

אהרן אפלפלד. כל אשר אהבתי. כתר. 1999 פרטי מסופר מפיו של יתום, שהוריו התגרשו והוא מתגלגל ביניהם ללא מרירות אלא עם מין עצב של השלמה וטינה רכה ולא יותר. ילד זקן שרואה בין יהודים לנוצרים, חרדים לחדשים ומשכילים. יש בו את היכולת להקשיב לאביו האמן המיוסר הנוהג להשתכר ולאזור אומץ ולרדת לסוף דעתה של אמו היפה, הנעזבת , הנעצבת. תסבוכת חייו וחיי הוריו אינה יכולה אלא להיפטר עם פטירתם, בזה אחר זו. מה שהיה נסתר מעיני הוריו גלוי לעיני הילד המתבונן בבגרות על נפתולי חייהם המיוסרים מילדות ועד מוות בגיל צעיר. כמו ברב ספריו של אפלפלד, הסיפור מעיני הילד שבמרכז העלילה. האבות לרב גדולים בגופם אך שבריריים בנפשם. הם נעזרים בשיכר או אשה אחרת או בריחה. הבן או הבת מבינים את אמם כמעט ללא מילים ולומדים ממנה דברי השכלה וחוכמת חיים. פרויקט חייו של אפלפלד כבר זכה בפרס ישראל שושן

פטר וייס. פרידה מן ההורים. עם עובד. [פרטי] סופר שאינו מביט בנוסטלגיה על ילדותו, רק במעט חמלה. כל מי שהיה בסביבת הילד אינו מותיר בו סימנים חיוביים. בשפה תמציתית ומדויקת מתאר וייס סיטואציות מביכות עד קשות למדי מילדותו כבן למשפחה הבורחת מן המלחמה וממשברים. אמנם רוב בניה נחלצים בשלום אך למעשה אין שלום בבית ההוא ואין משמעות לייסורי הילדות התלושה מאנשים ונוף. אין לילד הנער נחמה בשום עניין ועבודה אלא הציור והכתיבה. החיבוק האימהי אינו אלא לפיתה ושתיקת האב ואי כעסו אינם אלא כניעה. רב הזמן זהו ילד-חפץ שמעבירים אותו עם המטען הביתי. עלי לקרוא את האסתטיקה של ההתנגדות ואת צילו/גופו של העגלון. סופר מיוחד ביותר מומלץ שושן

הלדור לכסנס. גם הדג ישיר. עם עובד. 1970 (תרגום: ג. אריוך) בספר זה, הסב הוא הגיבור הראשי אשר ממשיך את מסורת הפשטות והערכים של עזרה ומעורבות אנושית. מכיוון שאישיותו נטועה באדמה ובים, במיתולוגיה (האיסלנדית) ובדת הבסיסית (הנוצרית) וכל ימיו הוא ניזון מאותם גלים ומאותם דגים ומאותם עשבי האזור, יש בו נפש שקטה. סב כזה הוא מודל חינוכי/אנושי לנכדו, הוא בעל אכסניה לנדכאים שלא תמיד יכולים לשלם את מיטתם או ארוחתם. הנכד מכיר גלריה של דמויות שחלקן תלושות ומוזרות אבל הן מקבלות תמיכה מן הסב. השפה נהדרת ומעשיו של הסב ראויים להילמד. סב זה מזכיר לי מטאפורה של חכם קדמוני (חז"ל?). הסב לא עוזב את כפרו וביתו ולא את החוף והים שאותם הוא מכיר מילדות. נפלא לקרוא סיפור כזה בשנת 2006 כאשר אנו מחוברים לכל העולם בטיסות מהירות ובתקשורת אינטרנט. ניתן ללמוד גם על הג"ג והדמוגרפיה של איסלנד. שמעו של הסב הגיע למרחקים, מפה לאוזן וזקנה אחת מגיעה אליו כדי לגסוס ולמות וא"כ להישלח צפונה (מזכיר את : שליחותו של הממונה על משאבי אנוש). הסב הנפלא פוגש בכל פגעי אנוש, עתיקים כחדשים. מוות, שכרות, זנות ושמירה על יולדות בודדות ומבודדות. לעיתים הוא גם מגדל את פרי בטנן המקולל ובעצם חינוכו מברך אותם. (הנכד הוא המספר). סבא כזה, במקום כלשהוא על פני האדמה המקוללת, מחזיר לנו את האמון באנושיות של בני האדם. תוך כדי סיפור באים לביטוי השקפתו הסוציאליסטית והפמיניסטית – אימהית של לכסנס, דתיותו ומוסריותו וגישתו למיתולוגיה האיסלנדית, יחסו למבנה החברתי ולחידושים הכלכליים. הוא אינו זונח את התיאור הימי והבוטני של ארצו ובצורה פיוטית משמר עבורנו את איסלנד של תחילת המאה העשרים. שושן ממליצה בחום

הלדור לכסנס. תחנת אטום. עם עובד. 1970 (נכתב 1953) הצפון המסורתי, על ערכיו ומימרותיו העתיקים הלקוחים מן המיתולוגיה האיסלנדית והתיאולוגיה הנוצרית ימיביניימית, מיוצג על ידי בחורה בריאה בנפשה ובעלת יכולת התבוננות מצוינת, המגיעה העירה לטפל במשפחה בעלת השפעה פוליטית. כיוון שאינה חוששת מעבודה, מאנשים, מאי השפעה או מאי ודאות ולא מריקנות ערכית, היא מצליחה לשרוד את משוגותיהם של הסובבים אותה ולהביט עליהם בחמלה אנושית ומורכבות. היא אינה מאוימת על ידיהם וגם לא ממש ניתנת לניצול. ערכי המסורת (הבריאים) שהביאה עוברים באופן טבעי לגישה מרכסיסטית אנטי נצלנית בראותה את הפרולטריון הנעשק, הקפיטליזם היוצר זונות, ילדים ננטשים וריקנות בורגנית. אם המשפחה מייצגת צביעות בורגנית, אגואיזם ואת אי יכולתו של השבע להזדהות עם הרעב. הנערה היא בעלת שורשים מוסריים, יש לה אחיזה בקיום האנושי ויש לה מטרות. התייחסותה לילדים מפונקים דומה להתייחסותה לגברים מתחרמנים, מבחינתה כולם זקוקים ל: אהבה, גבולות וחינוך. פעולותיה נטועות ב "קומנסנס" של האיש הפשוט שהשכלתו משרתת את קיומו. הספר נפלא גם בשל התרגום של ג. אריוך. שושן ממליצה בחום