טוני מוריסון. אהבה. הקבה"מ. 2004 [ספריה]

הסיפור של הנשים לבית קוזי, משתרע על פני כשבעים שנה. בגיל 81, בשנת 1971, נפטר הפטריארך ששלט בחבל ארץ חופי, בית מלון והארחה ואירועים ומוסיקה ובית גדול. בבית נותרו הנשים הרבות על נחלה ומוניטין ובעיקר ייחוס לאב, סב, בעל , מאהב. שנים רבות התארחו אצלו בורגנות לבנה וא"כ שחורים. אשתו הראשונה (ג'וליה) נפטרה צעירה והותירה אותו עם בן אך אומלל. אל, הגיעה אליו כעוזרת בית והפכה למבשלת אשר שמעה יצא למרחוק. היא עוקבת אחר ההתקדמות המשפחתית ובעיקר מבשלת לאב ובנו מטעמים. הבן הנאה התחתן עם מיי שילדה לו את כריסטין, אך נפטר צעיר. תעבורנה שנים עד שהזקן יישא לאישה את היד, חברתה הקטנה של נכדתו. לקוזי יש גם מאהבת נסתרת, הופיעה בהבלחות של הטקסט. המריבה העיקרית היום, 25 שנים לאחר מותו היא על הצוואה. האם היא קיימת? מי הסתיר/מסתיר אותה? מה יקרה לאהבתן של כריסטין והיד? מה קרה לכריסטין מאז גורשה מן הנחלה כי היד נפגעה ממנה? מי הפוגע? מי הנפגעת? מה תעשה הזרה (ג'וניור) המוזמנת ע"י היד לעזור לה בכתיבת "הממואר" של המשפחה. מי היא סלסטיאל? למה כריסטין חוששת מן הכתיבה? מה קרה למיי ולאל? מי אהב/לא אהב את קוזי? של מי האהבה הגדולה? ישנן מספר אהבות עומק עיקריות בספר הזה.
לקרוא ולחפש.
חובה כמו כל ספריה של טוני מוריסון.
שושן

טוני מוריסון .סולה. כנרת. 1986 פרטי
סיפור המתרחש בעיירת שחורים, שכוחת אל, רחוקה מכל ציביליזציה והעיירה נוגעת בלבנים כדי להיווכח שוב ושוב מה עמוקה התהום הפעורה בין שני הגזעים החיים על אותה אדמה. במרכז הסיפור שתי נערות, שחינוכן שונה אך החברות ביניהן כמעט הופכת אותן לאחת. התבגרותן המשותפת חולקת חלומות ופרשנויות לאירועים, המגע עם הנערים המסורבלים והרפרוף על המוות. נל מתחתנת ויולדת ואילו סולה יוצאת לעולם הגדול אך חוזרת ועמה מגפה של ציפורים אדומות חזה היוצרות שינוי לרעה באקלים, ביחסים ובחיי העיירה. הליכתה השונה של סולה והתייחסותה המוזרה לגברים, למשכב, לנשים ולילדים- פוערת ריחוק בין שתי ידידות הנפש. תיאוריה של טוני מוריסון נוגעים בפנטסטי (גרסיה מרכס) בטבעי ובאנושי באותה מידה של כשרון אדיר.
לקרוא
את טוני מוריסון עוד ועוד
שושן

אנדריי מאקין. האישה שחיכתה. מטר. 2006 פרטי
זהו סיפור מיתולוגי על זמני אודות אישה שיודעת לחכות לאהובה. שיודעת לאהוב את האחד הבלתי נשכח.
מאליו אנו מבינים שהבלתי נשכחת הגדולה מן החיים היא ורה. האוהבת. "ורה הנהדרת. היא מחכה. היא מחכה " ע'15. מה יותר מיתולוגי ונורא הוד וגבורה מאשר הציפייה של אישה שאהובה יצא למלחמה והיא מאמינה שהוא חי ושהוא בדרך אליה? היו גברים חיים כאן ועכשיו שביקשו לאהוב אותה אך היא לא מצאה בכך טעם. "לאיזו דרגה של יהירות מסוגל להגיע אדם הסבור שהוא מאוהב". האם הכותב אוהב ומעריץ את ורה? האם הוא מטיל ספק באושיות המעשה שלה? במוסריותו? הכותב שלנו כל כך רצה להתעלס עם אישה שחיכתה 30 שנה לאיש אחד. מה עלה בגורלו, בגורלה? נקרא עד הסוף
ספרות מעולה
שושן

אנדריי מאקין. מנגינת חיים. כתר. 2002 פרטי
מעקב אחר חייו של הומו-סובייטיקוס אחד שהצליח לברוח כאשר אסרו את הוריו. המצטרף למלחמה כי לבש מסכה של חייל וחזר למוסקבה לאחר כארבעים שנה. הכותב הוא שכנו לרכבת המבין שסיפורי האיש על מוסקבה שייכים לעידן אחר והוא מוצא עניין להתחקות אחר האיש ואהבותיו וכאביו. "בטרם אירדם אני מספיק עוד להבין שידיעת מלות הקסם [הומו-סוביטיקוס ש.ש.] מבדילה אותי מן ההמון". האיש שאחרי מסע חייו אנו עוקבים היה פסנתרן מחונן, והמנגינה שנקטעה מלווה את התבגרותו כבגרותו.
כתיבה יפהפייה של סופר צרפתי ממוצא רוסי.
שושן

יהודית הנדל. הר הטועים. הקבה"מ. 1991 פרטי
כנראה הספר המשובח ביותר שנכתב בעברית על שכול של מלחמות.
מלחמות ישראל מסודרות על ידי חלקות שבהן קבורים הנופלים, לפרקים שכנים לעולם, שלא הכירו בחייהם. גבעת בית הקברות נקראת הר הטועים, לשם באים מי שאיבדו אבדה. והאבדה בלתי ניתנת להחזרה. תאור ההורים כאנשים אינדיבידואלים שלכל אחד/אחת מהם הדרך שלו/שלה לחיות עם הכאב הנוקב, שאינו מקהה עם השנים, שמטריף את הדעת, שמחלה את גוף. שנעלם רק בהעלמם מן העולם הזה ע"י מוות או העלמות הדעת או האלצהיימר המבורך. ההורים המבקרים יומיום או מדי חודש או כל שנה, מתעמתים עם הטבע העומד בגן בית הקברות. הם שותלים ומטפחים צמחים צבעוניים או דווקא קקטוסים וירוקי עד, כותבים מכתבים ליקיריהם או דווקא סורגים לכרית האבן חימום. הצעירים נהרגים במלחמת מגן, ברירה או מצווה וההורים לרוב, לפרקים האישה, נשארים לבכותם. כיצד מבכים את הצעיר לנצח? כיצד חיים עם אי חיותו? האירועים והסצנות של הספר מתרחשים רובם בבית הקברות הצבאי שיש לו גנן קבוע ובכל זאת המבקרים מוסיפים מטעמם האישי או מטעמו של הבן המת. הם פורסים למכר/שכן זה או אחר עוגה טעימה ומכבדים מן התרמוס, כוס קפה. אל תוך ההווה של בית הקברות שוזרת הכותבת זיכרונות מחייה שלה, עת היא ואמירה האם השכולה היו חברות ילדות ונערות ואת משפחת אבי אביה השכולה מבן במלחמת השחרור והשכנה בעלת מספר על היד שאיבדה את בנה במלחמת ששת הימים. והיא מקשיבה לאם ששרה עשרים שנה שיר ערש לבנה המונח מתחת לאבן.
אחד מספרי המקור הטובים ביותר שנכתבו בעברית.
לקרוא שוב
שושן

בלום, ג'נה. אלה שמצילים אותנו. כנרת זמורה ביתן. 2004 ספריה
האם אלה שמצילים אותנו גורמים לנו להתאהב בהם? האם הם מביישים אותנו? מנצלים אותנו לצרכיהם? האם הם מתאהבים בנו? האם יכול קצין נאצי אכזר להיות מאהב עדין? פתיין בעל דמיון? האם גינוני מיטה משתפרים כאשר אחד/אחת נפחד? כאשר אחד/אחת בעל סמכות רצחנית? האם עלינו לזכור כדי לספר? למי יש זכות לספר, להסביר – לקורבן האולטימטיבי או לכל מי שחש עצמו קורבן של המלחמה ההיא? כותבת בגוף ראשון, בלום מרצה להיסטוריה.
לקרוא
כדי לדעת על התקופה ההיא, בתולדות האנושות
שושן

אהרן אפלפלד. חיים שלמים. כתר. 2007 ספריה
הבת לאם יהודיה ואב אוסטרי, יוצאת בעקות האם שנשלחה למחנה עבודת כפיה. עליה להשלים את המסע כדי לערוך הכרות מחודשת עם מקורות הגידול של האם, הכוח של המוסר היהודי אשר מאפשר לה לעזור לנשים אחרות במחנה, כפי שהן תספרנה על כך לבתה. כוחה של הבת ביכולת הנבואית של חלומותיה. גם כאן, כו בסיפורים אחרים של אפלפלד יש גויים שהם חסידי אומות עולם כיון שהתאהבו בעם היהודי, באדם יהודי יחיד או בטכסטים והלחנים היהודיים. (וראה קטרינה). בחווה של הוריה מי שמקשיב היטב לאמה וחומל אוהב אותה הוא מנפרד איש ההחזקה המרב לשתוק והוא אשר גם ימצאנה לאחר השחרור ויבאנה אל בתה. הבת נכנסת לחנה שבו שהתה אמה כדי להיות עמה או עם רוחה. היא מוצאת עצמה נוטלת תפקידי אמה במעורבות חברתית, עזרה לנצרכים ולמידה חדשה של עברית, אידיש ולחנים עבריים. תוך כדי כך היא פוגשת יהודים שניצלו ובהם מי שהמחנה קפד את רוחם ואחרים אשר שמרו על אצילותם ואליהם היא מתחברת. כמו בספריו האחרים, אפלפלד חוזר ואומר כי עינו לשור על האצילות המחייבת את העם הנבחר אפילו לאחר האסון הקולוסאלי.
לקרוא, בהחלט לקרוא
שושן

אהרן אפלפלד. והזעם עוד לא נדם. כנרת זמור ביתן2008 פרטי
בעברית פשוטה ופעלתנית, מספר אפלפלד את חיי נער גידם ונחוש, שהגדם לוחש לו עתידות ואינטואיציות ומרמז לו מה עליו לעשת. על אף נכותו הוא מצליח להתקיים ולעבוד קשה במחנה ולברוח ממנו אל היערות. דומה שהכי אהובה על הכותב, השהות של הבורחים והפרטיזנים אל היערות וההסתתרות. את היהודים הוא מכנה בני מלכים ומתרה בהם לחזור לנהוג באצילות. מוזיקה וקריאת תנ"ך, יעשו את העבודה. תוך כדי מחפש הגיבור את היכולת להאמין אשר אבדה לרב היהודים לפני המלחמה וגם אחריה, בודק את כשרות הקומוניזם ואת המשמעות הנסתרת לחיי היהודים ברונו הוא גיבור ממשי אשר דווקא העלי ה לא"י נוטלת ממנו את ההשראה. האם זו אמירה על יהדו ישראל? על המפעל הציוני?
שושן

אהרן אפלפלד. כל אשר אהבתי. כתר. 1999 פרטי
מסופר מפיו של יתום, שהוריו התגרשו והוא מתגלגל ביניהם ללא מרירות אלא עם מין עצב של השלמה וטינה רכה ולא יותר. ילד זקן שרואה בין יהודים לנוצרים, חרדים לחדשים ומשכילים. יש בו את היכולת להקשיב לאביו האמן המיוסר הנוהג להשתכר ולאזור אומץ ולרדת לסוף דעתה של אמו היפה, הנעזבת , הנעצבת. תסבוכת חייו וחיי הוריו אינה יכולה אלא להיפטר עם פטירתם, בזה אחר זו. מה שהיה נסתר מעיני הוריו גלוי לעיני הילד המתבונן בבגרות על נפתולי חייהם המיוסרים מילדות ועד מוות בגיל צעיר.
כמו ברב ספריו של אפלפלד, הסיפור מעיני הילד שבמרכז העלילה. האבות לרב גדולים בגופם אך שבריריים בנפשם. הם נעזרים בשיכר או אשה אחרת או בריחה. הבן או הבת מבינים את אמם כמעט ללא מילים ולומדים ממנה דברי השכלה וחוכמת חיים.
פרויקט חייו של אפלפלד
כבר זכה בפרס ישראל
שושן