אני לא יודעת אם סימנון הוא כותב דגול. אני גם לא יודעת אפילו אם הוא מספר דגול. כי קטונתי. אבל מה שאני כן יודעת בוודאות זה שהוא אוהב אדם. זה מה שהוא. הוא יודע לקחת את הקורא איתו יד ביד וביחד לצאת למסע ליווי היכרות והבנה את גיבור סיפרו לאורך תהליכים שהוא עובר, לאורך תמורותיו ותהפוכותיו השקטות והסמויות, צעד צעד, לאט לאט, בשקט בשקט. הוא יודע לספר את הגיבור שלו בסבלנות ובהדרגה עד שהוא מביא את הקורא לידי הבנה מוחלטת של הגיבור ושל השינויים שהוא עובר. לדעתי סימנון הוא סופר שהוא סניגור, הוא סניגור שהוא פסיכולוג. הוא פסיכולוג שהוא מטפל, ודואג, כמעין אבא טוב שמכסה את גיבור סיפרו לפני השינה בשמיכה חמה ומלטף את ראשו ומרגיע אותו תוך שהוא אומר: זה בסדר, אל תדאג. בסוף כולם יבינו. בסוף כולם יקבלו אותך. אל תפחד, אתה תראה. שן עכשיו, נוח, ותחלום הרבה. כי זה מותר לחלום כמה שתרצה, תתחבר לעצמך, זה מותר, ותישאר שם. תישאר עם מי שאתה עכשיו, זה בסדר, אל תיפחד..

עוד ספר שהגעתי אליו דרך המלצות בסימניה.
בגדול אני מקפידה לא לקרוא יותר מידי ספרים בז'אנר הזה כי אני חושבת שהם בסוף ייראו לי כולם אותו דבר.
אני בוחרת בקפידה את הספרי מתח שאני קוראת ומקווה לקרוא רק את הטובים ביותר.

"אדום החזה" אולי לא הטוב ביותר אבל בהחלט טוב.
כבר מההתחלה אתה מבין שהוא מורכב – כמות הדמויות, הקפיצה בזמנים, הסיפורים הבודדים שנפרשים בפנינו כמו חלקים של פאזל ענק...

ההשוואה לטרילוגיית מילניום מתבקשת גם בגלל הסקנדינביות וגם בגלל ז'אנר המתח הטרילוגי ואני חייבת לציין שהרבה מהמגרעות שמצאתי אצל סטיג לרסון כאן היו פחות בולטות.
אני יודעת שלא מדברים סרה על המתים אבל סטיג לרסון קצת חפר לנו... יש בספרים שלו עודף אינפורמציה על הרבה נושאים: החל מאיך מכינים כריך ועד לתולדות הפוליטיקה השוודית.
יו נסבו יותר ענייני למטרת העלילה... מה שלא משרת אותה פחות יבוא לידי ביטוי בספר.
יחד עם זאת לא נפלתי מהפתרון של התעלומה. מצאתי אותו טיפשי משהו. אז אפשר להגיד שיותר נהניתי מהדרך מאשר מההגעה ליעד אבל עדין נהניתי
עוד דבר – אני מודה שזה הספר הראשון שנשארתי לקרוא עד 2 בלילה ולכן אולי פיספסתי משהו אבל עד כמה שאני שמתי לב הארי הבלש הגיבור לא גילה עד סוף הספר את כל הסודות.
אני רגילה שספרים מהסוג הזה נסגרים לחלוטין ע"י הגיבור וכאן נותר משהו (שוב, אם אני לא טועה) שרק הקוראים יודעים והגיבור לא.

הספר נראה על פניו כספר ארוך אבל הוא עמוס בעמודים ריקים בגלל קפיצות של פרקים כל 2-3 עמודים בערך ולכן הוא בהחלט רץ

אחד מספרי המתח הטובים שתורגמו לעברית בשנים האחרונות. הספר משלב קצב של סדרת טלויזיה אמריקאית ("24") עם נופים ותרבות אירופית. העלילה מותחת, מפתיעה ודורשת התרכזות ומעקב. סגנון הכתיבה ברור וקולח. פשוט תענוג. ומעבר לסגנון ולסיפור המתח, מגרד יו נסבו את המעטה מעל חסדנותה של החברה הנורווגית ומזכיר להם שהם היו משתפי פעולה מהסוג הבזוי ביותר - משתפי פעולה אופורטוניסיטים, שגם לא רצו לשאת באחריות למעשיהם. רק בשביל ההתמודדות הזו - שווה לקרוא את הספר.
לא להחמיץ.